"יש לתת את הדעת על העוול שבמשכורות הענק של הבכירים" | בתמונה: בניין הבורסה בתל אביב. cc: ויקיפדיה
דבר התורה של הרב יהושע אנגלמן לפרשות "בהר בחוקותי"שואל כיצד משפיע העושר על בעליו? ומה אומרת התורה על אלו שצוברים עושר ואינם נאמנים ליובל ולשמיטה? קיראו כיצד פרשת השבוע מציעה דרך ליציאה מהפערים הבלתי נסבלים בין עשירים ועניים.
פרשות אלה, "בהר – בחוקותי" שבדרך כלל נקראות ביחד, משלימות זו את זו. יש בהן שני נושאים ראשיים: ניתן לכנות את שבע הפסקאות של פרשת בהר כאמנה חברתית: יש בהן חוקי בעלות והקצאת נכסים ראויה, חוקים המגבילים את העבדות וחוקים המגבילים את העושר שמותר לאדם יחיד לצבור. זאת, על ידי הציווי כי בשנת היובל כל האדמות יושבו לבעליהן המקוריים: "בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל, הַזֹּאת, תָּשֻׁבוּ, אִישׁ אֶל-אֲחֻזָּתוֹ" (ויקרא, כ"ה:י"ג). ברור שההסדר הזה טוב לאדם שאדמת אבותיו נשללה ממנו ורוצה שזו תושב לו, אך הוא טוב גם לרוכשים, שאם צברו כמות יוצאת דופן של קרקעות, עתה ישמטו אותן מידיהם וישובו גם הם למשפחותיהם ושבטיהם.
"אנו שוכחים שצבירת עושר וכוח מזיקים גם לבעליהם"
צבירת עושר מזיקה
אנו סבורים לעיתים שהצדק החברתי טוב לחלשים ואילו החזקים יכולים לדאוג לעצמם. נראה לנו כאילו שמטרתם של חוקים כאלה, אם לא של חוקים בכלל, היא להגן על מי שלא שפר עליהם גורלם. אנו שוכחים שצבירת עושר וכוח מזיקים גם לבעליהם. החוקים שלפנינו מגינים לא רק על קשי היום אלא גם על מי שמרוויח ממצוקתו של האחר. שהרי, אפשר שהצלחתם ניתקה אותם ממקור כוחם – משפחתם הגרעינית. לכן, כשהתורה אומרת כאן "בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל, הַזֹּאת, תָּשֻׁבוּ, אִישׁ אֶל-אֲחֻזָּתו" הדברים אמורים גם בעשירים.
חלק הארי של הפרשה השנייה, בחוקותי, מתייחס לברכות שיהיו מנת חלקו של מי שישמור את החוקים והמשפטים (11 פסוקים) והקללות (42 פסוקים) למי שיפירם. התורה חוזרת ומסבירה מה הגורם הראשי לגלות ולחורבן:
וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי, אֶת-הָאָרֶץ; וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם, הַיֹּשְׁבִים בָּהּ. וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם, וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב; וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה, וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה. אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת-שַׁבְּתֹתֶיהָ, כֹּל יְמֵי הָשַּׁמָּה, וְאַתֶּם, בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם; אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ, וְהִרְצָת אֶת-שַׁבְּתֹתֶיהָ. כָּל-יְמֵי הָשַּׁמָּה, תִּשְׁבֹּת, אֵת אֲשֶׁר לֹא-שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם, בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ" (ויקרא כ"'ו:ל"ב-ל"ה). אותו המסר חוזר בדברי הימים: "וַיַּעַל עֲלֵיהֶם אֶת-מֶלֶךְ כַּשְׂדִּים, וַיַּהֲרֹג בַּחוּרֵיהֶם בַּחֶרֶב בְּבֵית מִקְדָּשָׁם, וְלֹא חָמַל עַל-בָּחוּר וּבְתוּלָה, זָקֵן וְיָשֵׁשׁ: הַכֹּל, נָתַן בְּיָדוֹ. וְכֹל כְּלֵי בֵּית הָאֱלֹהִים, הַגְּדֹלִים וְהַקְּטַנִּים, וְאֹצְרוֹת בֵּית יְהוָה, וְאֹצְרוֹת הַמֶּלֶךְ וְשָׂרָיו–הַכֹּל, הֵבִיא בָבֶל. וַיִּשְׂרְפוּ, אֶת-בֵּית הָאֱלֹהִים, וַיְנַתְּצוּ, אֵת חוֹמַת יְרוּשָׁלִָם; וְכָל-אַרְמְנוֹתֶיהָ שָׂרְפוּ בָאֵשׁ, וְכָל-כְּלֵי מַחֲמַדֶּיהָ לְהַשְׁחִית. וַיֶּגֶל הַשְּׁאֵרִית מִן-הַחֶרֶב, אֶל-בָּבֶל; וַיִּהְיוּ-לוֹ וּלְבָנָיו לַעֲבָדִים, עַד-מְלֹךְ מַלְכוּת פָּרָס. לְמַלֹּאות דְּבַר-יְהוָה בְּפִי יִרְמְיָהוּ, עַד-רָצְתָה הָאָרֶץ אֶת-שַׁבְּתוֹתֶיהָ: כָּל-יְמֵי הָשַּׁמָּה שָׁבָתָה, לְמַלֹּאות שִׁבְעִים שָׁנָה" (דברי הימים ב' ל"ו:י"ז-כ"א).
פעם שאלני מורה בודהיסטי מהן שתי מצוות העשה הראשיות בתורה? אני מציע את השבת והשמיטה.
פעם שאלני מורה בודהיסטי מהן שתי מצוות העשה הראשיות בתורה? אני מציע את השבת והשמיטה. היום השביעי בשבוע הוא השבת, והשנה השביעית היא שנת השמיטה, בה אנו מצווים "לשמוט" את שדותינו ולתת לכל אדם ובהמה לאכול מהם כאוות נפשם, וכן לשמוט חובות (דברים ט"ו:א-י"א). אלה הן דרישות מחמירות ביותר המובאות בפרשת בהר: לתת לאחרים לאכול יבול שעמלנו אנו על גידולו, לשחרר נכסים ועבדים שאליהם נקשרנו במשך שנים רבות, להלוות כספים ללא ריבית. ה' מבטיח שאם נעשה כן תבוא עלינו ברכה. הן ביחס לשבת והן ביחס לשמיטה, מדברת התורה על ברכה (בדברים ט"ו:א-י"ח, ובפרשתנו, ויקרא כ"ה:כ"א).
מי שיתעלם מהצבר העושר יקולל
מעת לעת עולות הצעות להגביל את משכרותיהם של מנכ"לי חברות ציבוריות, שכן, יש לתת את הדעת על העוול שבמשכורות הענק. יכולנו לתומנו לצפות שהמנהלים עצמם ייזמו צעדים כאלה, ועולה השאלה: מה גורם לעשירים מופלגים רבים כל כך לנצל את עובדיהם ולרחוש זלזול מוחלט במי שעני מהם? פרשת השבוע מציעה הסבר: אין שורה עליהם הברכה. התורה אומרת מפורשות שמי שישמור חוקים אלה יבורך. מי שיתעלם מהם יקולל.
פסוקים רבים בתורה מבטיחים גמול על מעשים טובים ועונשים אם ישראל יחטא. נראה שהבטחות אלה מעולם לא מומשו לאחר תקופת התנ"ך. או שנסיק מכך שאי אפשר לסמוך על ה', לטוב ולרע, או שנקרא קריאה מורכבת יותר, כפי שהציע הרמב"ם, ונראה בהבטחות אלה לשון השאלה. לא קל לעשות זאת. יראי שמיים רבים מאמינים בכל ליבם שאם יקיימו את מצוות ה', יתנו צדקה, יעזרו לעניים – יזכו בגמול, בעולם הזה, או אם הדבר לא יסתייע, כפי שהתלוננו כמה מהנביאים, אזי בעולם הבא. במקום להבין התניות אלה כמשוואות "אם-אז," אפשר לקרוא את ההבטחות והעונשים כדימויים לשמחה או לסבל שנובעים מהמעשים עצמם. לכן, יש להבין את הדברים שאנו קוראים כל בוקר וערב בקריאת "שמע" –
"וְהָיָה, אִם-שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל-מִצְוֹתַי, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, הַיּוֹם–לְאַהֲבָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, וּלְעָבְדוֹ, בְּכָל-לְבַבְכֶם, וּבְכָל-נַפְשְׁכֶם. וְנָתַתִּי מְטַר-אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ, יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ; וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ, וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ… הִשָּׁמְרוּ לָכֶם, פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם…" וגו' (דברים י"א:י"ג-כ"א) – לא כאילו אם נשמע למצוות ה' באהבה נזכה לחיי שפע, אלא זאת: אם נחיה חיים רוויים באהבת ה' – נרגיש ששורה עלינו הברכה. ולא – הקללה.
הקללות בפרשת בחוקותי
הקללות המופיעות בפרשתנו בחוקותי, והדברים על מלך כשדים, מביעים את האמת הנצחית כי ככל שנאחוז בכוח ברכושנו, כוללהאדמה, ונתעקש שהוא שלנו, בה במידה שלא נוכל להרפות ונשאף תמיד לעוד – כך ירבו חורבננו, ריקנותנו, תועבתנו, שיעבודנו וגלותנו. באופן פרדוקסלי, ההיקשרות לארץ היא גלות מהארץ. קשר כפייתי הוא למעשה חוסר יכולת ליצור קשר, הוא קללה.
הפרשה ממשיכה:
וְכִי-יָמוּךְ אָחִיךָ, וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ–וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ, גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ. אַל-תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית, וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ; וְחֵי אָחִיךָ, עִמָּךְ (ויקרא כ"ה:ל"ה).
לא מדובר על מישהו שמבקש כסף לשם השקעה אלא על הלוואה לנזקק. רובנו היינו מתייחסים בשאט נפש אל בעל אמצעים שיבקש ריבית מאחיו הזקוק להלוואה כדי להתקיים. איזה מין אדם עושה דבר כזה? אבל איפה מותחים את הגבול? רוב האנשים הנורמליים מוכנים לעשות מאמץ כדי לסייע לקרובים, חברים ושכנים במצוקה. אך את מי אנו כוללים בקבוצה זו? התורה מכנה שוב ושוב את החלשים שלהם אנו מצווים לעזור "אחיך" (שם, כ"ה, ל"א, ל"ט, מ"ז), גם כאשר הכוונה לקבוצות נוספות. אידיאלים ותנועות רבות לזכויות האדם התבססו על ההכרה באחווה בין כל בני האדם. טבעי להרגיש קרבה רבה יותר לשארי בשר, אך אין זה טבעי לחוש זאת רק כלפיהם. השפיות מחייבת פתיחות גם לאחרים. האי-יכולת לראות באיש זולת המשפחה הקרובה "קרובים" היא בבחינת חולי.
זוהי המשמעות העמוקה ביותר של הברכה, שהרי השורש ב.ר.כ. נובע משורש אחר: ר.כ. – רך. לנהוג בצדק וצדקה הוא מצב מבורך של רכות וקשר, ההיפך מהניכור שכמוהו כגלות. אדם מבורך מרגיש שהוא "אזרח העולם", שהוא בבית במקומות שונים, כי ביכולתו להתחבר ולהסתגל לסביבות שונות. "וְהָיָה, אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-מִצְוֹתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם–וּנְתָנְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, עֶלְיוֹן, עַל, כָּל-גּוֹיֵי הָאָרֶץ…. בָּרוּךְ אַתָּה, בְּבֹאֶךָ; וּבָרוּךְ אַתָּה, בְּצֵאתֶךָ" (דברים כ"ח:א-ז).
לא קל להגדיר מהי "רכות" או למצוא את האיזון הנכון. התורה עצמה משתמשת בשורש זה הן במובן חיובי והן שלילי. נראה שהתואר "רך-לב" אינו מגונה פחות מקשי הלב של פרעה. הרכות מרמזת על התנגדות מסוימת אך מועטה.
חתן פרס נובל דניאל כהנמן
הברכה כפי שהיא מתוארת בפרשתנו בחוקותי היא תחושת הסתפקות. מחקריו של חתן פרס נובל דניאל כהנמן הראו שמשעה שצרכיהם של אנשים מסופקים ואינם חיים בחרדה כלכלית, רמות האושר שלהם נותרות עקביות, בין אם הם מרוויחים כדי סיפוק צרכיהם או מיליונים. אנשים שלהם גבולות נוקשים ובלתי משתנים הם בהכרח אנשים שאין ביכולתם להטמיע חלקים מאישיותם ודחפיהם, ולכן אין ביכולתם לקיים יחסים משמעותיים, שזהו המקור החזק ביותר לעוצמה ולברכה.
הברכה שורה עלינו כשאנו רואים בכל אדם את "אחינו". בפרשת השבוע שיא ההבטחה האלוהית הוא: "וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים; וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי לְעָם" (ויקרא כ"ו-י"ב). רש"י מפרש זאת כאיזון המבורך המושלם שאנו מבקשים עם הקרובים לנו, ידידינו ואחינו: "אטייל עמכם בגן עדן כאחד מכם ולא תהיו מזדעזעים ממני. יכול לא תיראו ממני. ת"ל, והייתי לכם לאלהים".
שבת שלום,
הרב יהושע אנגלמן
