שדה אורגני כחלק מהאיכרות – ירקות אורגניים עד הבית.
דבר התורה של הרב סיגל אשר לפרשת בהר מראה כיצד השמיטה מלמדת אותנו על אפשרות לחברה חדשה. כזאת שנמצאת מעבר להיותנו עבדים של תרבות הייצור והצריכה שאינה נחה לרגע. קיראו כיצד נעצור ונלמד על התפתחות חדשה בקרבנו. שבת שלום!
דמיינו עולם שבו בכל שבעה ימים מפסיקים ליום אחד את מחול השדים של היומיום; דמיינו עולם שבו בכל שבע שנים עוצרים את מרוץ הצריכה והייצור; דמיינו עולם שבו בכל בחמישים שנה חוזרים לנקודת ההתחלה מבחינה כלכלית.
ביום שבת אנחנו עוצרים את שטף היומיום, איננו בונים ואיננו יוצרים דברים חדשים. זהו פסק זמן כללי. אפילו ברדיו יש תחנות שבהן מושמעים בשבת שירים מלפני כמה עשורים, כאילו כדי לומר לנו: זה הזמן לנוח, להתבונן לאחור על מעשינו ולצבור כוחות לקראת שבוע נוסף של עשיה. רעיון השבת כבר הוצג בשלב מוקדם יותר, ופרשת "בהר" מציגה בפנינו את הרעיונות המהפכניים של שמיטה ויובל ומאתגרת אותנו: התרגלנו כבר לעצור יום אחד בשבוע, הבה נמתח את גבולות החשיבה.
מקור התמונה: שדה אורגני כחלק מהאיכרות – ירקות אורגניים עד הבית
יחסים בתוך חברה חקלאית
המקרא מתייחס אל חברה חקלאית, ומזמין אותנו לבחון את היחסים בין האדם לעולם. פרשנים והוגים מצאו
ברעיון השמיטה כמה טעמים:
"כִּי-לִי הָאָרֶץ" (ויקרא כה 23) – האדמה אינה שייכת לאדם (כשם שאמצעי הייצור אינם שייכים לטייקון זה או אחר?).
"וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַיהוָה" (כה 2) – יש לתת מנוחה לאדמה.
יש הוגים שהעלו גם טעמים אישיים ורוחניים, שניגע בהם בהמשך.
בימינו הרעיון של שמיטה נתפס בדרך כלל כאוסף של הלכות: היתר מכירה ('מכירה' של הקרקע לאדם שאינו יהודי מאפשרת מבחינה הלכתית לעקוף את מצוות השמיטה) ושימוש באוצר בית דין (איסוף מאורגן של יבול השנה השביעית וחלוקתו) הן שתי דרכים הלכתיות לעקוף את משוכת השמיטה. אך האם הן נותנות מענה אמיתי לצורך במנוחה של האדמה? (גם לרעיון של שמיטת חובות נמצא 'שביל עוקף' מבחינה הלכתית באמצעות ה'פרוזבול' שתוקן ע"י הלל, אשר איפשר לבית הדין לגבות חובות)
נישאר לרגע בתחום החקלאי. בחקלאות קונבנציונלית התפיסה הרווחת היא מיקסום רווחים: יש להפיק מן האדמה יבול רב ככל האפשר, כדי למכרו במחיר הזול ביותר. ומה לגבי המחיר שהאדמה משלמת? ומה בנוגע למחירים שכולנו משלמים על הכנסת רעלים ושאריות חומרי הדברה לגופנו?
שמיטה כמטפורה רחבה
אם נוסיף לחשוב על שמיטה כעניין הלכתי גרידא נחמיץ את העיקר. אם נאמץ את הרעיון שיש לתת לאדמה לנוח, אולי נכון יהיה שנפנה לשיטות אחרות של חקלאות מקיימת, שעקרונותיה הם דאגה לאדמה, דאגה לבני האדם, הגבלת הצריכה וחלוקת עודפים. אחת האפשרויות לתת מנוחה לאדמה היא להשאיר בכל עונה חלק אחד מסויים מהשדה ללא עיבוד וגידולים. בעונה הבאה אפשר לגדל על החלק שנח ללא גידולים, ולהניח לחלק אחר של האדמה לנוח. באופן זה החקלאים יכולים להמשיך ולגדל, ולצד זאת נותנים מענה לצורך להניח לאדמה.
בפרשה מדובר על שמיטה חקלאית, אך החברה שלנו היום ברובה הגדול אינה חקלאית. שנת תשע"ה, שתתחיל בעוד חודשים ספורים, היא שנת שמיטה, ובחברה שלנו נשמעים קולות הקוראים להתבונן על השמיטה בהיבט רחב יותר, המתאים לחיינו בעת הזו. יוזמתם של ח"כ יצחק (בוז'י) הרצוג וח"כ רות קלדרון להחיל שמיטת חובות גם ביחס לאנשים (ולא רק לטייקונים, שחובות של מיליארדים נמחקים להם בקלות ובזריזות), היא ניסיון מבורך (גם אם הדרך בעייתית) לראות את השמיטה בהיבט רחב יותר.
שנת שמיטה אישית
לטעמים המסורתיים לשמיטה נוסף הרעיון המתייחס לשנת השמיטה כשנת צמיחה אישית – עזיבת היומיום והחומר לטובת הרוח. יש עיסוקים שבהם נהוגה 'שנת שבתון', כמו אצל מורות/ים, גננות/ים ומרצות/ים באוניברסיטאות. שנת השבתון מאפשרת לעובד/ת לחדש כוחות ולהתפתח מבחינה שכלית ורוחנית, ומונעת שחיקה. דמיינו עולם שבו 'קרן שמיטה' מאפשרת לכולנו לעצור אחת לשבע שנים את מרוץ הצריכה והייצור, ולהתפנות לצמיחה פנימית.
כדי לבחון יישום רחב יותר של מהות השמיטה יש להרחיבה למגזרים נוספים (תעשיה, מסחר, חינוך), לשאול את עצמנו באיזו מידה אנחנו עבדים של תרבות הייצור והצריכה שאינה נחה לרגע, והאם צמיחה מחייבת תנועה בלתי פוסקת, או שאולי דווקא העצירה טובה להתפתחות.
"השמיטה היא קריאה לביצור בועה בזמן, שבה העשייה הכלכלית אמורה להגיע לרגיעה, שמטפחת חמלה, רחמים ואף שותפות בין כל החולקים את פני האדמה, כולל חיית השדה." (תנוח, תחלק, תניח / אבי שגיא וידידיה שטרן)
שבת שלום,
הרב סיגל אשר
