לחברינו ותומכינו שלום,

• הקליקו בבקשה לתפילה למען מדינת ישראל של שומרי משפט

• הקליקו בבקשה בכדי להוריד שני דפים מ"מסכת העצמאות" הפרוש בסגנון תלמודי של מגילת העצמאות של שומרי משפט. אלו הם שני עמודים : האחד על "שוחר שלום" והשני על "יסודות שלום," ניתן להשיג את כל המסכת עם גרפיקה מדהימה ומדריך למורים/ות, במחיר הכולל משלוח, מהמשרד שלנו, עבור 120 ₪ בלבד. צרו קשר: info@rhr.israel.net, 02-6482757

הרהורי יום העצמאות תשע"ד

על ספירת העומר, חג העצמאות וקראתם דרור בארץ, ואמירת שופטי הבג"ץ שיש לממש את זכויות התכנון הפלסטיניות בשטחי סי.

הרב אריק אשרמן

קשה להתאפק ולא לעדכן את מי שלא שמע את תוצאות הדיון בבג"ץ התכנון שעבדנו עליו במשך עשר שנים האחרונות. אבל מי שאין לו סבלנות לקרוא דבר תורה, יכול לקרוא את הדברים כבר במחצית השנייה של דבריי.

יש מכם/ן שכבר יודעים שהפרוש של הרב שמשון רפאל הירש על מצוות ספירות העומר, שקראנו ממש בשבת האחרונה בפרשת "אמור", מגלם את הרהורי ליבי בחג העצמאות. וכך הוא כותב:

"וּסְפַרְתֶּם לָכֶם, מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם, אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה:  שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת, תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה." (ויקרא כ"ג, ט"ו).

"כבר חגותם את חג חירותכם. וכבר זכרתם לפני ה' את העצמאות שזכיתם בה בשבתכם בארצכם ובאוכלכם מלחם מן הארץ .נמצא שכבר הגעתם אל החירות ואל רווחת העצמאות, המהווים בדרך כלל מטרת כל השאיפות הלאומיות. ואילו אתם תראו עצמכם רק בראשית ייעודכם הלאומי; ותחלו עתה למנות לקראת השגת מטרה אחרת ובלשון זו נאמרה מצוות הספירה בדברים ט"ז:ט: " מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ, בַּקָּמָה, תָּחֵל לִסְפֹּר, שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת."; במקום שאחרים חדלו לספור, תחל ספירתך אתה".

הייתי מכניס את המילים הללו בכל טקס יום העצמאות. בזמן שאני מברך על זכותי להיות שותף לתקומת העם היהודי בארצנו, אני מרגיש בכל כולי שאנו חייבים שיעמוד נגד עינינו חזון אל מעבר למושג של החרות – חזון לחברה שמכבדת את צלם אלוקים בכל אדם באשר הוא/היא אדם. המציאות מלמדת אותנו כיום, כי מדינתנו אינה מהווה ברכה לשכנים/ות שלנו ולא תמיד מכילה את המוחלשים/ות המתגוררים בקירבה. כפי שכתבתי בעבר חז"ל מלמדים שאין מוקדם ומאוחר בתורה – הגענו לארץ המובטחת, אבל טרם הגענו להר סיני. אבל, "עוד לא אבדה תקותנו" להגשים את הבטחת אלוקים החוזרת על עצמה פעם אחר פעם בספר בראשית, "ומברכו בך כל משפחות האדמה" (בראשית י"ב:ג).

איך שומרים על החירות

היום, אפשר לחלק את הדעות בקשר לחירות לשניים. בין אלו שהפנימו את המסר, ובין אלו שחושבים/ות שהחרות שלנו היא התכלית וכל שנותר היום לשמור על החרות. כלומר, יש היום חילוקי דעות על פשר המשימה שהרש"ר הירש מדבר עליה. עבור הרש"ר ברור שהמשימה היא להגיע בסוף ספירת העומר לקבלת עול מצוות במעמד הר סיני, "עצרת פסח" של חז"ל".בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוהים על ההר הזה" (שמות ג':י"ב). לא רק שאלוקים אומר למשה שהוא מוציא את בני/בנות ישראל ממצרים, על מנת שיעבדו אותו, אבל המילה "חרות" בכלל לא לא מופיעה בסיפור יציאת מצרים או בכלל בתנ"ך. המילה "חורין" או "בן חורין" מופיעה בכמה מקומות. לרוב, מבינים/ות שהכוונה בבן חורין מתייחסת לאדם אציל, ששייך לאצילות. יש גם אפשרות שהכוונה היא אדם חופשי. חז"ל המציאו את הפסוק המוכר מההגדה, "מעבדות לחרות." (משנה פסח כי י':ה') בפרשת השבוע של השבוע (בהר) אנחנו רואים/ות לראשונה את המילה "דרור", "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה" (ויקרא כ"ה:י'). בהקשר אנו רואים שהפרוש של דרור הוא ביטול חובות, שחרור עבדים עבריים, ואנשים שנאלצו למכור את האחוזות שלהם. המילה שמופיעה הכי הרבה בתנ"ך היא "חופשי", לרוב דובר על להוציא לחופשי עבד עברי. כפי שמטרת יציאת מצרים הוא לעבוד את אלוקים, הסיבה שחייבים/ות להוציא לחופשי את העבד העברי הוא "כי עבדי הם" (ויקרא כ"ה: מ"ב).

כפי שלא כל האנשים מסכימים על קבלת עול מצוות, אנו יודעים שאין אף הסכמה על התוכן של עול מצוות. גם בפרשת "אמור" וגם בפרשת "בהר," יש דוגמאות שמצביעות שמשך הדורות מתמשך גם אצל אלו מאתנו שמאמינים בעול מצוות, ושהתורה כוללת דברי אלוקים חיים. יוצא מכך שעדכנו את ההבנה שלנו לגבי המצוות. בין הדוגמאות לכך: היחס שלנו לנכים/ות, ל"עין תחת עין", ולציון היובל ושנת שמיטה – על פי הבנה מתפתחת של נכות, תנאים משתנים בנוגע לחקלאות בארץ ישראל, וכו'. לא פשוט לאזן בין העבר והעתיד. אני יודע שלעיתים קרובות מדי אנחנו נוטשים אמיתות יקרות בשם "הקידמה." כרב, פעמים רבות אני מוצא את עצמי מנסה לעזור לציבור לראות את החוכמה והקדושה בדברים שעזבנו. אבל, דווקא, היכולת לחדש בזמן הנכון, אולי היא היא חלק מחוכמת העבר שלפעמים שכחנו.

תמונות מטקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני שנערך בת"א בהשתתפות בני משפחות שכולות, אנשי רוח ואמנים. בטקס נכחו כ 2700 איש ועוד 1300 צפו בו בשידור חי באינטרנט – סה"כ 4000 איש. צילום : ברוכי מלביץ', חי אשכנזי.

מחשבות על העבר, הקיים והמשך

הצעדים לקראת היעוד הלאומי שלנו מביאים אותי לענייני דיומא. אתמול, בין האלפים שהגיעו לטקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני של לוחמים לשלום השנה, היו קומץ של אנשים שהגיע לקלל, ולאחל שכולנו נתפוצץ בפיגוע. שאלתי את עצמי, "מה דוחף לאדם לצאת מהמסלול, ולהתאמץ כדי להגיע לגני התערוכה; כדי לבזבז את זמנו/ה. זאת במקום להניח לכל אחד להתמודד עם השכול בדרך שמתאימה לו." אולי היו ביניהם/ן כאלו שהאמינו שזוהי הדרך להתמודד עם השכול. אבל אני גם שואל את עצמי האם מדובר פה על אובדן דרך, אולי הם איבדו תקווה. אולי הם היו חלק ממלכודת של חזון סטטי של מה היא מדינת ישראל ומה היא צריכה להיות. זאת מאחר ואין משהו משותף שאנו שואפים/ות אליו, אל מעבר לקיום המדינה, האם בגלל זה הם התקשו לדמיין עתיד שונה מהמציאות של היום והרגישו מאויימים/ות על ידי אלו שכן חולמים/ות על עתיד אחר? האם זה הקשה עליהם להבין את האדם שנותן משמעות בשכול שלו על ידי שאיפה לשלום (שיכולה לשים קץ לסכסוך ולמנוע קורבנות וכאב נוספים).

עניין אחר. במאבק שלנו להשפיע על המלצות ועדת אלאלוף למלחמה בעוני, ניתן לומר שדווקא אנחנו דורשים לחזור אחורה, לערכים מהמסורת היהדית שנטשנו – לדואג לחלשים/ות ולמוחלשים/ות בקרבנו. פעם, אלו היוו את אבני יסוד של של המדינה. כולנו תקווה שכאשר המסקנות על הדיור הציבורי יתפרסמו (קיראו על הפעילות שלנו שזכתה לפרס בבית שאן) הוועדה תבהיר שיש לחדש את המחוייבות לספק קורת גג לכולם/ן.

גם, כאשר אנחנו דורשים/ות מהמדינה להכיר את השיטה הבדואי של בעלות בקרקעות בנגב, כפי שהתנועה הציונית הכירה לפני קום המדינה, אנחנו דורשים/ות שהעדר הוכחות על "מודרניות" ו"מערביות" לא תשמש תרוץ שלא לכבד את הדרכים הישנות. לפעמים אנו צריכים/ות לרשת מחדש את העבר, בכדי ללכת קדימה לקראת סיני.

להילחם על גוף ההריסות בתוך בית המשפט העליון

טוב, חיכיתם/ן בסבלנות. כזכור, אחרי שנכחנו בהריסות אין ספור והיינו עדים/ות איך הריסת בתים מפרקת משפחות. ולאחר שניסינו למנוע הריסות בגופנו ובבתי משפט, ולאחר שהדלקנו חנוכיית התקווה באחת מההריסות ובנינו מחדש, החלטנו לשנות כיוון. לפני עשור החלטנו לפנות לבג"ץ בכדי לשנות את השיטה של מימוש זכויות התכנון הפלסטיניות בשטחי סי. (כיום הצבא הוא זה ששולט בזכויות התכנון ומתכנן את החיים האזרחיים של הפלסטינים/ות (למעשה הוא מצופף אותם כמעט בשיעור של ניור יורק).הצבא אחראי לסיכוי האפסי של הפלסטינים בשטחי סי לבנות באופן חוקי (אגב גם במזרח י-ם ובנגב).

פנינו לעמותת "במקום", אשר הכינה דו"ח מקיף על תכנון בשטח סי.התייעצנו, מצאנו הליכים מול הרשויות וב-2011 עתרנו לבג"ץ כדי לדרוש מהמדינה להחזיר את ועדות התכנון המקומיות ומחוזיות עבור פלסטינים שבוטלו ב-1971 על ידי צו צבאי 418 (שגם הקימו מערכת נפרדת עבור מתנחלים). על אף שהיו אפילו גורמים בקרב הפרקליטות שסברו שאנחנו צודקים/ות, הצבא סירב לוותר).

בימים שקדמו, בזמן שעורכות הדין הסתגרו והתעסקו בהכנות האחרונות, ביקרתי אצל משפחות שהרסו להם את הבית. הייתי מלווה בדיפלומטים/ות ועיתונאים/ות, אבל מעל הכל היה לי חשוב לחבק אותם ולומר – "אתם/ן בליבי… אולי נצליח סוף סוף…". הרמתי טלפון לחלק מהחברים המקוריים של הועד הישראלי נגד הריסת בתים. הרבה מים עברו בנהר הירדן מאז ששומרי משפט היתה שותפה להקמת הועד ב-1997, אבל הדיון היה אבן דרך במסע המשותף שלנו. היה לי מאוד משמעותי שהועד, יחד עם מרכז אל קודס וסיינט ייבס עתרו יחד אתנו. התכתבתי עם רבנים מחו"ל שעמדו לצדנו עוד מראשית הדרך, וקראתי שוב את המכתב הגלוי שהכינו כאשר עמדתי למשפט. קראתי שוב ושוב את המילים של הרב הירש על מה קורה כאשר בעלי הכוח לוקחים לעצמם את "עול האיש הלבן" לעשות צדק עבור אלו שלא יושבים/ות על יד השולחן – "גובל עם פשע", הוא היה אומר.

עו"ד נטע עמר-שיף מתדרכת את הפעילים לפני הבג"צ להחזרת זכויות התכנון בשטחי סי לידי הפלסטינים

הדרישה לזכויות תכנון פלסטיניות ממלאת בית המשפט העליון

אז, ביום ב' שעבר מילאנו את אולם הדיונים של בית המשפט העליון. עורכות הדין נטע עמר-שיף וקמר מישרקי אסעד, עורבי דין ואנשי/נשות צוות מעמותות שותפות לדרך, פלסטינים, רבנים/רבות, דיפלומטים/ות, ופעילים/ות –מלאים תקוות וחרדות, ונשאתי עימי את אותה החנוכייה שהדלקנו ב-1997 בהריסות של בית.

נכנסו שלושת השפטים – סולברג, הנדל ורובינשטיין בראשם. שלושה שופטים דתיים שבפסיקות קודמות בנושא הריסת בתים לא היו קרובים במיוחד לעמדתנו. עו"ד עמר-שיף תהה האם עשר שנים של עבודה יסתיימו בעשר דקות.

אבל הקשיבו לנו. וברור שקראו מה שהגשנו. נכון, שעמדת הפתיחה של השופט רובינשטיין היתה די דומה להחלטה שנשמעה בסוף הדיון. אבל הם הקשיבו ושאלו.

• הקליקו בבקשה בכדי לקרוא את הפרוטוקול החלקי שבית המשפט פרסם בנושא מימוש זכויות התכנון הפלסטיניות

מצד אחד השופטים הבהירו שאין בכוונתם להענות בחיוב לדרישתנו להחזיר את המצב ל-1971. הם הוסיפו שאין שום עילה משפטית שמצדיקה את זה. כאשר נטע רצתה להעלות את החוק הבין לאומי שמונע מכובש לשנות סדרים אזרחיים שאין בהם הכרח – השופטים ביקשו ממנה "אל תלכי לשם". ומצד שני השופטים הבהירו שאין דבר משפטי שמונע את הפתרון שלנו, ולחצו על המדינה מאוד לשנות משהו, באמירה ברורה שהמצב הקיים הוא בלתי מקובל. כנראה השופטים הושפעו מכל הנתונים שהגשנו בעתירה.

• צפו במצגת: מערך התכנון בשטח סי | בג"צ 5667/11 דיראת-רפעיה נ' שר הבטחון ואח'

• צפו במצגת: המחדל והאפליה התכנונית בשטח C
  1972- 2013 |  בג"צ 5667/11 דיראת-רפעיה נ' שר הבטחון ואח'

לשופטים היה קשה להתעלם מכל חוות הדעת האקדמיות שהצגנו, מפי מומחים ישראליים ומומחים בין לאומיים, ואפילו ראש יחידת תכנון לשעבר של המנהל האזרחי עצמו דרש את שיתוף הפלסטינים בועדות.

הקשיבו: עו"ד קמר מישרקי-אסעד מתראיינת בתוכנית הבוקר של תמי מולד-חיו ברדיו כל השלום:

הכרה בזכות הפלסטינים להשפיע על זכויות התכנון שלהם בשטחי סי

בסופו של הדבר. לא היה מנוס מלהכיר במציאות של מחדל תכנוני וסבל אנושי רב. מאחר ועד כה המדינה לא הציגה שום נתונים כנגד הנתונים שלנו. רשויות המדינה קיבלו 90 יום להגיש תכנית לשיפור המצב, תוך הידברות אתנו. לאחר מכן, יהיו לנו 30 יום להגיב.

הסכנה היא שמאמירות השופטים היה ניתן להבין שיקבלו הצעה כמו "ועדה פלסטינית מייעצת" שתשמש עלה תאנה ולא תוכל להשפיע. ומה בית המשפט יעשה אם לא נגיע לשום פתרון מוסכם, או אולי המדינה אפילו תסרב להציע משהו בכלל?

כאשר הצבא סירב להשתנות למרות כל הרמזים הכבדים של השופטים בעתירה נגד תוואי הגדר ב-2004, השופטים נאלצו לפסוק נגדם (על אף שלא רצו). אבל זה היה בית משפט אקטיביסטי. בקיצור, נפל בחלקנו הישג גדול בעצם האמירה שהמצב הקיים הוא בלתי מקובל. אבל, אין הבטחה שאכן אמירה זו תתורגם לשינוי אמיתי בשטח. זאת הסיבה שנצטרך להמשיך להיאבק עד שצדק יפציע.

ביום עצמאות זה, האם נוכל לומר שאנחנו ממשיכים/ות לצעוד לקראת הר סיני או לא? אמירה חשובה על ידי השופטים הבהירה שאין להחזיר את הגלגל אחורה ל-1971. אבל גם אין דבר בחוק שמונע את זה אח דרך אחרת לתקן את המצב. איני רואה את זה כאמירה שחייבים להתקדם, אלא כקושי להשתחרר מהדפוסים של צו 418 יצר במשך 43 שנה. זאת על אף האי נוחות בקרבנו שהשופטים הרגישו מהמציאות שהצו יצר. וזה מה שמעלה את הסכנה של פתרון של "טובל ושרץ בידו" וככל זאת, השופטים פתחו דלת חשובה. איני יודע איזה סיבה יש למדינה לאמץ את הפתרון שלנו. בית המשפט הבהיר שלא יכריחו אותם לאמץ את הפתרון שלנו, אבל, הם כן אמרו למדינה: "אי אפשר להשלים עם הקיים" המדינה יכולה, וחייבת לנקוט בצעדים מעבר למה שנוכל להכריח את המדינה לעשות.

אם נקבל את אמירת חז"ל שאין מוקדם ואין מאוחר בתורה, אז ללכת האחורה יכול להיות להתקדם לקראת סיני, ולנוע קדימה יכול להיות להתרחק מסיני. אין נוסחה פשוטה איך להישאר בדרך לסיני, אפילו אילו היה לנו קונסנזוס מה הוא ואיפה הוא. אבל, אנו לומדים/ות בפרשת בהר שעל ההר ההוא, בו עמדנו פעם ולקראתו אנחנו עדיין נוסעים/ות, אלוקים צווה אותנו "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה." גם אם באותה פרשה אנו קוראים/ות שהיה מותר לנהוג בדרך אחת כלפי העבד העברי ובדרך אחרת לעבד לא יהודי… אם אם יש הרבה שפרשו שיש חובה להחזיק עבד לא יהודי כ"אחוזה לעולם"… אחרים הבינו שאין חובה לעשות מה שהיום כולנו יודעים הוא חטא. אחרים הבינו שבסיני שלנו חייב להיות דרור וצדק לכל יושבי/ות הארץ, ולכל העולם. עצמאות אמיתית כוללת החרות לחפש בענווה ובאופן מתמד את האמת האלוקי, ולקבל על עצמניו את האמת הזו כאשר אנו מאמינים/ות שמצאנו אותו.

כאשר מדינת ישראל תהיה דוגמה לאמת זו, נהיה יותר קרובים/ות להר סיני, ובאמת יתברכו בנו כל בני ובנות משפחת המין האנושי.

כן יהי רצון

חג העצמאות שמח,

אריק

בתמונה: כרזת יום העצמאות תשי"ד 1954. המעצבים: "רוֹלִי" [רוטשילד את ליפמן]. דפוס ליטוגרפי א. קופמן ושות', המדפיס הממשלתי cc: ויקיפדיה