בול "הנגב" משנת 1950 בעיצובו של ר. רובין. cc: ויקיפדיה
והשאלה העיקרית היא: פלשו לשטח של מי? למען הסר ספק, לכל תושבי הנגב, יהודים ובדואים, אמורות להיות זכויות שוות. אבל כשטוענים בקרב מכחישי זכויות הבדואים כי הבדואים הם "פולשים", בנגב, עלינו להזכר כי במשך מאות שנים, לא היו בנגב אלא בדואים וקצת פלאחים. בתקופה שבה רק החלה הציונות והעלייה המודרנית של יהודים לארץ-ישראל כלל לא היו יישובים עות'מנים או יהודים בנגב.
רק ב- 1912 נוסד יישוב יהודי ראשון בנגב בתקופה המודרנית. שמו היה רוחמה והוא היה יישוב קטן. הוא היה ממוקם צפונית לאיפה שהיום נמצאת נתיבות [לא בדיוק לב הנגב]. חוץ מרוחמה [שגם הוא ננטש ב-1917] לא היה שום יישוב יהודי בנגב עד 1943, וגם אז מדובר על 3 מצפים. במידה רבה, הבדואים בנגב חיו במנותק מהיהודים ומהעות'מנים; לא פלשו לשום שטח יהודי או עות'מני ולא לאדמה יהודית או עות'מנית. העות'מנים פלשו אל הבדואים, וממילא בקושי שלטו בנגב [ובחלקים ממנו, כמו בשטחים של שבט העזאזמה, לא שלטו העות'מנים כלל]. חשוב להזכיר גם את העות'מנים בשל הטענה שישראל ירשה את אדמות המדינה של האימפריה העות'מנית בנגב. והנה מספר ציטוטים של הציונים על המפגשים הראשונים שלהם עם הבדואים.
ראשוני הציונים שבאו אל הנגב תיעדו את מפגשיהם עם הבדואים בחיוב:
זלמן דוד ליבונטין, סוף המאה ה-19, מתוך "לארץ אבותינו":
מציין את היחס הידידותי של הבדואים למשלחת ציונית, ואת נכונותם למכור להם בזול קרקעות רבות, כך שיישבו ליד הבדואים. המשלחת המליצה כי מרבית ההתיישבות היהודית צריכה להיעשות בנגב, בשל ריבוי הקרקעות שהבדואים מוכנים למכור. איך אנו גומלים לבדואים כיום?
זלמן דוד ליבונטין, 1936:
"ונלך בדרך מעזה כארבע-חמש שעות הלוך וסבוב שדות ושכונות בדווים, ונבוא עד נחל גרר לפנות היום… ומשני עברי הנחל נטויות שורות-שורות אוהלי בדויים רועי צאן. אילנות אין שם וכל הכיכר זרועה חיטה ושעורה." (ליבונטין, 37 :1936).
מנחם שינקין, ממנהיגי היישוב הציוני, בעקבות מסע לנגב ב-1912:
"במוצאי שבת עם חשכה עזבנו את מקום תחנתנו ונלך צפונה-מזרחה בדרך באר שבע… פה ושם נמצאים משכנות הערביים, שהן כעין תערובת של בתים, צריפים ואוהלים… דרך רחבה וטובה למסע עגלות עוברות בין שדות תבואות, זרועים שעורה, חיטה ותירס שהביאה אותנו על גבעת העיר באר שבע… בערב הזמין אותנו פקיד החבל לסעודה… שוחחנו על התפתחות העיר… האדמה מסביב פורייה. שדות תבואה למכביר…"
לבדואים זכויות בנגב
בכל זאת מכחישי זכויות הבדואים ממשיכים להתווכח איתנו שלבדואים לא היו זכויות בקרקעות הנגב. ננסה זאת שוב בפשטות:
בכיר הקק"ל (ולאחר מכן מינהל מקרקעי ישראל) יוסף וייץ, הסמכות הכי משמעותית בהבנה במעמדן של קרקעות ישראל בזמנו, מצוטט אומר לדוד בן-גוריון סמוך להקמת המדינה כי: "האדמה הטובה בנגב היא *קניינם* של הבדואים ובעדה צריך יהיה לשלם".
עכשיו מה לא בהיר במובאה זו? המילה "קניינם"? המילה "של"? או המילה "בדואים"? או שמא מכחישי זכויות הבדואים יודעים טוב יותר מה היה מעמדן של קרקעות הנגב מאדם שניהל את מקרקעי ישראל והתנועה הציונית בתקופה הרלוונטית?
יש גם מספרים ברורים ומתועדים:
בדוח הכשרת היישוב מ-1920 מצויינים במפורש סה"כ של מיליון ו-90 אלף דונם של אדמות מעובדות על ידי בדואים [ו-2.6 מיליון דונם בחזקת הבדואים].
עיבוד ממושך מקנה חזקה גם לפי החוק העות'מני שישראל מכירה בו ומתיימרת להמשיך אותו, ולא רק לפי שיטת הבעלות הבדואית המסורתית שישראל מתכחשת לה [בדוחות מאוחרים יותר שטח העיבוד הבדואי רק עולה, כך שהעיבוד לא רק רציף, הוא מתפתח].
כיום דורשים הבדואים 650 אלף דונם. עובדות, לא אגדות…
עוד בשנות ה60במאה הקודמת ולפני מלחמת 6.67 אמרה פליאה אלבק לפעילים שהתענינו במצב הבדואים כהאי לשנא:,,מה אתם חושבים? אנחנו בונים מדינה לערבים או ליהודים?" אזה כנראה בסדר לגזול את אדמתם בעזרת שורה של חוקי גזל ועוולה .לגרשם ממגוריהם והכי טוב שיעופו לנו מהעינים. 90% מהם גורשו ב1948 למרות שהיו החלק הפחות עוין לישוב היהודי כפי שגם אתם הראיתם. העם הנרדף הפך לרודף.
נושא לדיון בין דתיים, אם ייתכן בכלל :: האם קיים "דין רודף ומוסר"כלפי כל אדם
רק נגד הגויים ? הייתכן דין רודף נגד עם רודף ורוצח ?האם יהודים פטורים מעונש
על פי היהדות ? (הנאורה, אור לגויים ווכו'… וחושך לנו.)
אתם רבני שקר.
הטענה שלכם לגבי זה שהבדואים דורשים "רק" 5.4% משטח הנגב בעוד הם 30% מהאוכלוסיה היא רמאות שאין כמותה. אינכם מציינים שהיהודים, 70% מהתושבים, מחזיקים ב – 1% משטח הנגב בלבד! השאר הוא שטח אש או אדמות מדינה. התביישו.
1. עד תחילת שנות החמישים סולקו 75% מהבדואים מחוץ לגבולות ישראל, ויתרתם הועברו לאזור הסייג שבקרבת דימונה-ערד. אם ישנה בעלות כלשהי על אדמות – הרי ממילא היא צריכה לעבור לידי "האפוטרופוס לנכסי נפקדים", כפי שקרה עם אדמות הערבים בצפון שדווקא יש לחלקם מסמכי בעלות. אם לבדואים מגיע משהו, אז למה לא מגיע לערבים אחרים? דרך אגב, שבטים בדואים ישנם גם בגליל באזורים בהם המנדאט הבריטי רשם בעלות על קרקעות. אם בגליל לא נרשמו קרקעות לטובת הבדואים, אז מדוע להניח שבנגב היו נרשמות קרקעות לטובתם?
2. לשבטים הבדואים היו בינהם לבין עצמם הסדרים לחלוקת הקרקעות לצורך רעיית הצאן. גם אם הממשלה תכיר בהסדרים כאלו, הרי מגיע להם לכל היותר פיצוי בשווי הכלכלי של הקרקע לצרכי רעיית צאן – אין לזה קשר עם בעלות על הקרקע. המדינות השכנות מצריים וירדן לא מכירות בקשר שבין רעיית צאן ובעלות על הקרקע. מדוע שאנחנו נכיר בכך?
3. היתה באזורים שונים בנגב הצפוני זריעה עונתית של חיטה – בד"כ בידי אריסים ואפנדים ששלמו "דמי חסות" לבדואים בסביבה. אם יצליח שבט כלשהו להוכיח באמצעות תצלומי אוויר (ארץ ישראל צולמה באינטנסיביות ממטוסים החל משנת 1915) שבניו עבדו בעצמם את הקרקעות באופן רציף, הרי זה יחזק את טענת הבעלות שלהם. בפועל, באף תביעה משפטית לא הוכח עיבוד חקלאי רציף של הקרקע בידי שבט בדואי כלשהו.
4. "בעלות קולקטיבית" של שבט או חמולה אינה תואמת את משפט הקרקעות המודרני, וממילא ברוב הכפרים הערביים בהם המנדאט רשם קרקעות, הבעלות הקולקטיבית הפכה להיות לשוות ערך לשטח מוניציפאלי של ראשות מקומית, אז נגיד והיו בעבר שווי ערך" לראשויות מוניציפאליות לפי גבולות השבטים הבדואים. אין לכך כלום עם בעלות פרטית, וממילא הגבולות המוניציפאלים משתנים מדי פעם. לשמונה העירות הבדואיות בנגב (ולישובים האחרים שהוכרו) קרקעות מוניציפאליות גדולות בהרבה מהקרקעות הפרטיות שבתחומן.