"רק אל תקרא לי שחור!": דבר תורה לפרשת קדושים ›

בתמונה: הרב קובי וייס

בדבר תורה לפרשת קדושים הרב קובי וייס מביא את קריאת התיגר של  הנביא עמוס בהפטרה: "הלוא כבני כושיים אתם לי" ודרכה הוא חושף את הכיוון ההיסטורי הנכון של כינון חיים יהודיים. הוא עושה זאת  הן ביחס לזיכרון עבר, והן ביחס למשיחיות עתידית ומבליט את מקומם של רבנים למען זכויות אדם במערכה על אופיה של יהדות זמנינו.

פרשתינו  פותחת בפסוק: "דַּבֵּר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא יט,ב)

לכאורא, קריאתה של  הפרשה באווירה שלאחר חג  הפסח, המבוססת על זיכרון יציאת מצרים והניסים שנעשו לעם ישראל בו, יכולה להוליך אותנו להבנה כי הקדושה המתוארת בפסוק הינה תוצאה של בחירתו של עם ישראל. כפי נאמר במפורש: "וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים, כִּי-לִי כָּל-הָאָרֶץ.   וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים, וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ה-ו). אולם ההפטרה של הפרשה מצטטת את הנביא עמוס ופותחת במשפט הבא:

הֲלוֹא כִבְנֵי כֻשִׁיִּים אַתֶּם לִי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, נְאֻם-יְהוָה:  הֲלוֹא אֶת-יִשְׂרָאֵל, הֶעֱלֵיתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, וּפְלִשְׁתִּיִּים מִכַּפְתּוֹר, וַאֲרָם מִקִּיר. (עמוס ט,ז)

הבחירה בפסוק זה לפתיחת ההפטרה של פרשת השבוע תפקידה לזעזע ולשפוך מים צוננים על ראשי אלו שפיתחו נלהבות יתר מרוח התקופה והפרשה.

הנביא עמוס טוען כי יציאת מצרים אינה אלא תהליך היסטורי סטנדרטי שהתקיים אצל אומות רבות (כולל אויביהם של ישראל). וכי עם ישראל נדמה לאלוהיו, כבן כוש השחור, צאצא כנען אשר קולל כי עבד יהיה לאחיו. קביעה זו דורשת בירור. האומנם? הרי זה עתה סיימנו לחוג את חג הפסח שיציאת מצרים היא החלק המרכזי שבו, כמו גם עיקרון החירות. כל ליל הסדר מבוסס על הייחודיות שבניסים ונפלאות שנעשו עמנו, והמזלזל בכך הינו הבן הרשע שיש להקהות את שיניו.

אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים

עשרת הדברות, המסד המרכזי של ציווי האל, נפתחות במשפט: "אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (שמות כ,ב)" איך ניתן לבטל כל זאת?

רש"י מבאר את דברי הנביא עמוס כך:

"למה אמנע מלהפרע מכם אחרי אשר אינכם שבים אלי הלא מן בני נח באתם כשאר אומות ככושיים אשר נדמיתם להם… בטובתי תחילת בוחרי בכם היא הוצאה שהוצאתי אתכם מארץ מצרים ומה לי בכך אף פלשתים כך הוצאתי מכפתור .. ואעפ"כ לא עשיתים לי לעם."

רש"י מדגיש את הרעיון שהעובדה ההיסטורית אינה מספקת, אלא הפרשנות שניתנת לכך. הפרשנות שעם ישראל נהפך לעם האלוהים בעקבות הוצאתו אותם ממצרים מותנית בכך שישראל "שבים אלי" – כלומר חוזרים בתשובה. פרשנות זו של העם היא מעשה מתמשך.

הנביא עמוס ממשיך ואומר בהפטרה: "בַּחֶרֶב יָמוּתוּ, כֹּל חַטָּאֵי עַמִּי:  הָאֹמְרִים, לֹא-תַגִּישׁ וְתַקְדִּים בַּעֲדֵינוּ–הָרָעָה." – כלומר הזיכרון ההיסטורי לא יועיל למי שלא יפנים כי בהווה יש ליישם את המערכת המוסרית ורק בזכותה יבחר בנו האל. מי שלא יבין כי הרעה תבוא ותקדים לחוטאים, ימות בחרב.

מכאן שהאזכור של עשרת הדברות: "אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" היא המחויבות של העם לאלוהיו ולא המחויבות של האל לעם. זו מושגת רק לאחר שהעם ממלא את חלקו ומקיים את דבר האל, את עשרת הדברות. זו היא מצוות זכירת יציאת מצרים שאנו חוגגים בפסח.

הסכנה בביסוס תרבות על זיכרון

הזיכרון הינו קבוע ואינו ניתן לשינוי, הסכנה בביסוס תרבות על זיכרון היא ביצירת תרבות מקובעת. היתלות על עבר כמו יציאת מצרים היא מסוכנת. משום שקדושת וסגולת ישראל, המבוססות על העבר אינן מחייבות מוסרית את ההווה. זו תרבות הגורסת כי עם ישראל קדוש משאר העמים במהותו מתוקף גורל עבר. כנגד גישה זו יוצא הנביא עמוס וטוען כי מבחינה מהותית עם ישראל הינו כושי. משום כך נבחרה ההפטרה לפרשת קדושים לפתוח בפסוק זה: הקדושה היא דרך חיים ולא מהות, היא תרבות ולא צבע עור.

ואכן עיון בפרשה בדרך זו  מגלה כי הפרשה כולה מפריטה את הקדושה לעשרות רבות של מצוות ואיסורים. שתי דוגמאות מרכזיות מתוך הפרשה מבטאות זאת היטב:

וְכִי-יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ.   כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם  אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. (יט, לג-לד)

הזיכרון של יציאת מצרים הוא זיכרון מחייב התובע חיי קדושה מן ההווה ולא מקדש את ההווה בעצם נוכחותו. אי גירוש ילדי עובדים זרים, אי הריסת כפרים בדואים או  עקירת עצים ומניעת מים מחקלאים פלסטינים תביא לקדושה ולא זיכרון קדושה קדומה מאפשרת שלילת כל אלו. קדושים תהיו! במעשיכם!

ובהמשך: לֹא-תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט בַּמִּדָּה בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה מֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי-צֶדֶק אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם  אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר-הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם (יט,לה-לו)

ומוסיף רש"י: אשר הוצאתי אתכם = על מנת כן. כלומר, הקריאה של הפסוק היא כך:  יציאת מצרים היא הסיבה לחובת קיום הצדק בהווה. החיוב לקיים דין שווה לכולם, אותם אבני משקל לעשיר ולעני, אותה משורה לגר ולאזרח, חיוב זה לחברת צדק מוכרח הוא, כיוון שעל מנת כן יצאנו ממצרים. ללא קיום מערכת משפט שלא מפלה בין אזרחיה אין למדינה היהודית זכות קיום, פשוט כך!

תיאור משיחי של חידוש מלכות בית דוד

נחזור להפטרה:בית  ישראל שיבחר בקידוש החיים יזכה ל: "בַּיּוֹם הַהוּא, אָקִים אֶת-סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת.. וּבְנִיתִיהָ, כִּימֵי עוֹלָם". זהו תיאור משיחי של חידוש מלכות בית דוד, אולם עתיד זה מבוסס על הווה. על ההווה של קיום דבר האל. הקבעות על עתיד משיחי מסוכנת לא פחות מזיכרון מקובע של העבר. בשניהם אין צורך במערכת מוסרית בהווה. הבנה שעם ישראל עם סגולה בגלל עברו מסוכנת אולם גם הבנה שעם ישראל סגולה בגלל עתידו המיועד מסוכנת לא פחות, ומעשים כמו תג מחיר הם קצה הקרחון לכך. העתיד המובטח הינו תוצאה של מעשים צודקים ולא מכשיר להכשרת מעשי אי צדק.

מול תודעות מסוכנות אלו נמצאים רבנים למען זכויות אדם המפנים שוב ושוב את התביעה לחיים מוסריים בהווה על ידי  אי מתן לגיטימציה לפעולות שוללות זכויות אדם בשם עבר או עתיד. טענתנו היא כי מאבק על זכויות אדם יוצר את הקדושה שלנו, הוא מצדיק את העבר ומצדיק את שאיפתנו הלאומית לעתיד. העבר מחייב אותנו והעתיד מתחייב מאיתנו. רק הווה מוסרי יביא אותנו אל:

וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס, וְכָל-הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה . וְשַׁבְתִּי, אֶת-שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל, וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת וְיָשָׁבוּ, וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת-יֵינָם; וְעָשׂוּ גַנּוֹת, וְאָכְלוּ אֶת-פְּרִיהֶם.

שבת שלום,

הרב קובי וייס

• קיראו עוד מדברי התורה של רבנים למען זכויות האדם