מדוע שהצבא ישלוט על תחומי חיים אזרחיים, ללא כל הצדקה ביטחונית, במדינה מתוקנת? מדוע שהצבא ישלוט בתכנון של האזרחים הפלסטינים ויימנע מהם פיתוח סביר?
העתירה, שהוגשה לבג"צ בא' באב (1.8.11), דורשת להשיב לפלסטינים סמכויות תכנון בשטח סי. בעתירה שותפים מועצת הכפר דיראת-רפעיה, שומרי משפט- רבנים למען זכויות האדם, מרכז ירושלים לסיוע משפטי וזכויות האדם, הוועד הישראלי נגד הריסת בתים, וסנט איב – המרכז הקתולי לזכויות אדם.
לקראת הדיון חשבנו שראוי להעלות את הסוגיה שיש בה היבטים בעלי חשיבות ציבורית רבה שראוי לכתוב עליה מזוויות שונות. הצענו כמה מהן מטה.
ראשית יש לשאול: בהינתן שפתרון מדיני אינו נראה באופק, האם עדיין ישנה הצדקה כי ממשל צבאי ישראלי ישלוט ויתערב במערכות חיים אזרחיות של הפלסטינים, כמו מערכת התכנון בכפרים שפרוסים על 60% משטח הגדה (שטח C)? הדבר נראה תמוהה, בפרט כשאין מניעה ביטחונית מנומקת מדוע לא לאפשר לפלסטינים לתכנן לעצמם, ובהינתן אפשרות לצבא להתערב בתכנון במקרה של צורך ביטחוני נקודתי. אז מדוע לקיים מערכת תכנונית צבאית שלמה לפלסטינים בניגוד לרצונם, ומכספי משלם המיסים הישראלי?
היתרונות לישראל בהחזרת סמכויות תכנון לפלסטינים ברמה המחוזית והמקומית ברורות: הפחתת עוינות וחיכוך, צמצום עלויות וכוח אדם, שיפור המעמד הבינלאומי, וזאת ללא סיכונים ביטחוניים. ולמרות זאת עמדת המדינה הרשמית מתנגדת למהלך.
פחות מ-1% משטח C מיועד לפיתוח פלסטיני | לעומת 70% משטח C שנמצא בשטחי המועצות המקומיות של ההתנחלויות | הבנייה הפלסטינית ב-29% הנותרים של שטח C נתונה למגבלות קשות וכמעט בלתי אפשרית. [מתוך דוח OCHA].
רקע:
ב-1.8.11 עתרה מועצת הכפר דיראת-רפעיה בגדה המערבית, יחד עם קואליציה של ארגונים, ביניהם רבנים למען זכויות האדם, נגד משרד הביטחון, המנהל האזרחי וצה"ל. העתירה בקשה להשיב על כנן את ועדות התכנון המקומיות בכפרים הפלסטינים וועדות התכנון המחוזיות בשטח C בגדה המערבית על פי הפריסה המוניציפלית הקיימת, ובכך, להחיות את מוסדות התכנון הללו (שהיו קיימים טרם תחילת השליטה הישראלית בגדה וגם קצת אחריה). הוועדות בוטלו, בצו מספר 418 משנת 1971. לעוד פרטים על העתירה.
מעבר להיבטים המשפטיים המובהקים העתירה מעלה מספר סוגיות חשובות הנוגעות לתכנון בגדה:
1. אפלייה והפרדה ממוסדת על בסיס אתני: עד מתי ניתן להצדיק את קיומן של שתי מערכות תכנון נפרדות על בסיס אתנו-לאומי באותו תא שטח: מערכת צבאית ונטולת ייצוג לפלסטינים ומערכת אזרחית, עם ייצוג לתושבים, עבור המתנחלים? האם זה הגיוני שמערכת כזו נוצרה במחי צו צבאי ללא כל חקיקה? האפלייה ברמה של מבנה מערכות התכנון נותנת את אותותיה גם באפלייה חריפה בפועל, למשל: לכפרים פלסטינים ייעדה מערכת התכנון הצבאית צפיפות גבוהה יותר משל ניו יורק או מרכז לונדון, [מבוסס על דוח "במקום", "התחום האסור"] ורק לאחר לחץ, בין היתר של עתירה זו, ריככה קצת את עמדתה. ואילו להתנחלויות הוקצו שטחי פיתוח נרחבים ושטחי שיפוט מוניציפאליים גבוהים בהרבה מהמקובל בישראל. בג"צ יצטרך להכריע האם מערכת כזו עומדת בקנה אחד עם משטר דמוקרטי כמו זה המתקיים בישראל.
2. מה בין שליטה צבאית-ביטחונית לשליטה צבאית על תחומי חיים אזרחיים? האם יש הצדקה לשלוט על החיים האזרחיים של האוכלוסייה בה אנו שולטים שליטה צבאית (ובפרט כשאין כל צורך ביטחוני בכך)? האם תחת ממשל צבאי יש זכות למנוע מאנשים/נשים סיכוי הוגן לבנות באופן חוקי, ולחיות חיים נורמאליים? נדמה שאין כל הצדקה למנוע מאנשים לנהל את הנושא של תכניות מתאר ותכנון ביישובים שלהם, אלא אם כן ישנם שיקולים זרים.
- תקיעות המו"מ המדיני, והפוליטיקה הפנים-ישראלית, איננה צידוק לשלילת זכויות: האם יש הגבלות משפטיות ו/או מוסריות למה שמותר לעשות גם במצב הכיבוש הקיים? האם תכנון הוגן הוא זכות בסיסית או עניין פוליטי\מדיני שנוי במחלוקת?
העתירה מאתגרת את הניסיון של המדינה לצייר את הדרישה בעתירה כ"מדינית", קרי: פוליטית, וכתלויה בהסכמות שיושגו במו"מ. הצעד המבוקש בעתירה לא סותר אף מתווה מדיני משמעותי במפה הפוליטית הישראלית – ייצוג לתושבים הפלסטינים בגופי תכנון אזרחיים הוא עניין ראוי בין אם ישראל תשאיר את המצב הקיים על כנו, בין אם תספח את הגדה או חלקים ממנה ובוודאי אם תיסוג ממנה. לכן אין שום הצדקה להימנע מהשבת זכויות אלו עד להכרעה במו"מ המדיני הרחב.
- מצפצפים על החוק או שהחוק מצפצף עליהם? – מניעת היתרי בנייה כשיטה לציפוף הפלסטינים: מערכת התכנון הירדנית המקומית באזור בוטלה כ-4 שנים לאחר כיבוש הגדה, במחי צו צבאי. אף על פי כן, בשנים הראשונות לשליטת ישראל בגדה הפלסטינים הגישו עשרות אלפי בקשות לבנייה כחוק (מכיוון שלמרות המבנה הלא הוגן של המערכת הצבאית, בכל זאת אושרו על ידה היתרי בנייה בצורה הוגנת וקלה יחסית). רק כשלפתע הפכה המערכת לדראקונית, וכמעט ולא אישרה היתרי בנייה, התייאשו הפלסטינים מלפנות למערכת התכנון הצבאית, הפסיקו לבקש היתרים ונאלצו לבנות ללא היתר (ראו עמ' 10 בדו"ח במקום). באזור חקלאי מסורתי שאין בו כמעט שוק חופשי של קרקעות ואין הקצאת מגרשים של "אדמות מדינה" לבנייה לפלסטינים, היכולת לבנות על אדמת המשפחה שירשת היא צורך חיוני. המטרה היא חלק ממגמה כוללת לציפוף הפלסטינים.
3. הריסות בתים כשיטה וכטראגדיה רחבת היקף: במבחן התוצאה, ברור שיש כישלון רבתי של מערכת התכנון הצבאית. ההיקף הכביר ויוצא הדופן של הריסת בתי פלסטינים (שנבנו על קרקע פלסטינית) בשטח C, לצד העובדה שכמעט ולא ניתן לבנות באופן חוקי כפלסטיני, יוצרים טראגדיה אנושית ומצביעים על חוסר הכשירות של מערכת התכנון הצבאית לתכנן לפלסטינים. לדוגמא: כ-1,626 מבנים פלסטינים נהרסו בין 2000 ל-2007, לפי דוח במקום. מאחורי כל המספרים, ומאחורי כל הריסה, יש משפחות. לא רק הורסים מבנה, אלא משפחה. הריסות גורמות להתפרקות של משפחות, חוסר תפקוד של הורים ושל ילדים וטראומה עצומה, גם לטווח הארוך.
- האם הרס בתים שיטתי על בסיס מערכת תכנון מפלה תואם את ערכי היהדות? כעם שסבל רבות כמיעוט, אנחנו יודעים/ות את נפש הגר כי גרים היינו בארץ מצריים. גם ערך הבית ביהדות הוא ערך מרכזי ומעוגן – "…ולא תתאווה בית רעך…" (דברים ה; יח'). ומבחינה מערכתית אנו מצווים שלא לנהוג איפה ואיפה, כפי שנהוג לצערנו במערכת התכנון בגדה. ראו דוח "רבנים למען זכויות האדם" מהזווית היהודית.
4. שלילת זכויות אפילו כשזה נגד האינטרס הישראלי: מדוע על אזרחי ישראל לשלם בכסף ובעוינות מוגברת על מערכת של תכנון חונק, שבעיקר הורסת בתי פלסטינים? מה לנו להתערב בבנייה בכפרים הפלסטינים? מדוע לחנוק בתכנון צבאי-ישראלי את הפיתוח הפלסטיני, דבר בו מואשמת ישראל תדיר ברמה הבינלאומית? מדוע לא להעביר לידי הפלסטינים את הסמכות התכנונית ובכך גם את האחריות לפיתוח החברה הפלסטינית?
5. שלילת זכויות בלי קשר לביטחון: מדוע אפילו כשאין שום סיכונים ביטחוניים, מונע הממשל הצבאי מהפלסטינים במרבית שטח הגדה זכויות בסיסיות כמו תכנון, אפשרות בנייה על אדמתם, וייצוג בתהליכי קבלת החלטות על חייהם? זו עוד דוגמא לכך שהתירוץ הביטחוני לשלילת הזכויות מהפלסטינים רחוק מלהיות מבוסס. לרוב אין שום מתח בין ביטחון לזכויות, והתכנון בשטח סי הוא מקרה מובהק ומרכזי לכך.
- הריסת בתים כסיכון ביטחוני: מעבר להריסות על רקע מניעת היתרי בנייה התקיימו בעבר גם הריסות עונשין של בתי משפחות מחבלים. הפסיקו עם הנוהג הזה כי במערכת הביטחון התגבשה הערכה שהשנאה והכעס שנוצרים רק מגבירים את ההקצנה והסיכון לטרור. אז אם הריסות בתים מגדילות את כוח המשיכה של מגייסי פעילי הטרור, מה זה אומר לגבי כל אותן הריסות על רקע מניעת היתרי בנייה? 706 מבני מגורים נהרסו בשטח C מ-2006, עד 2014 על רקע מניעת היתרי בנייה. זה הביא לכך ש-3381 איש איבדו את בתיהם, מתוכם 1607 ילדים.
6. מעמדה הבינלאומי של ישראל: האם ישראל מתעלמת מאפשרות להראות לקהילה הבינלאומית כי היא מנסה למזער את השליטה הצבאית בפלסטינים ואת האפלייה בין אוכלוסיות בגדה גם בתוך המצב הקיים (עם העברת סמכויות התכנון לפלסטינים בכפרים)? מדוע מתעלמת ישראל מהזדמנות לשפר את מעמדה הבינלאומי ללא מחיר ביטחוני ואף בהפחתת עלויות וכוח אדם?
7. הזכות לייצוג במוסדות אזרחיים: האם יש לפלסטינים שתחת שליטת ישראל במרבית שטח הגדה לכל הפחות זכות לייצוג בתהליכי קבלת החלטות אזרחיים משפיעים באופן תהומי על חייהם (ובפרט כשהם נטולי השלכות על סוגיית הביטחון)?
- בגדה אין חלופה לבנייה ללא היתר – על חסימת הפיתוח הפלסטיני: לפי הבנק העולמי, הקרקעות המוניציפליות באזורים A ו-B – שבשליטה תכנונית פלסטינית – נוצלו כמעט עד תום, והקרקעות הפרטיות המעטות שם, שנותרו פנויות, נעשו יקרות מאוד (מתוך אתר "בצלם"). בחלקים של יישובים המוגדרים כשטח C , לעומת זאת, ישנן קרקעות פנויות נרחבות. אלא שבהן נדרשים אישורים של הממשל הצבאי לכל בנייה או פיתוח ואלו אינם ניתנים. [להרחבה].
8. הפרה לכאורה של החוק הבינלאומי: המשך השליטה הצבאית על תחום התכנון בשילוב עם היקף ההריסות של בתי מגורים וכן ההריסות של מתקנים חיוניים להשרדות האוכלוסייה [כגון בורות לאיסוף מי גשמים] והצבת הקשיים על בנייה מורשית, מגיעים לכדי הפרה של הדין הבינלאומי על פי מומחים משפטיים בעלי שם עולמי כמו פרופ' מרקו ססולי [לחוות הדעת], פרופ' אייל בנבנישתי [לחוות הדעת] ועוד.
צפו: כיצד מערכת התכנון הצבאית על החיים שלכם/ן:
הכל מצטמצם לבעית סרבנות השלום והמדיניות של שליטת קבע על הגדה ועזה מבחוץ. להמאיס את החיים על הפלסטינים. כבר גולדה ימ"ש אמרה בגלל שהיתה לנו שואה מותר לנו הכל .גם לעשות בה מסחרהמאבק חשוב אך על תתלו בו תקוות. תודה לפעילים. יהושע
פינגבאק: הם לא ייעלמו אם תצופפו אותם | העוקץ