בני-ישראל חוצים את ים סוף ונמלטים מפרעה וחייליו. cc: ויקיפדיה

כפי שההגדה מברכת את אלוהים שזוכר ומקיים את הבטחותיו, כך גם אנחנו חייבים/ות. ב-28.4 השופטים רובינשטיין, פוגלמן וסולברג יישמעו את עתירתנו להחזרת סמכויות התכנון בשטח  C לפלסטינים/יות. בלבי נמצאים מאות הבתים שנהרסו אל מול עיניי, כל הילדים/ות המחפשים צעצוע בהריסות וכל המשפחות שנהרסו יחד עם ביתן.

• הורידו את התוספות של שומרי משפט להגדה תשע"ד

הרהורי פסח תשע"ד

הרב אריק אשרמן

בהגדה אנו אומרים "ברוך שומר הבטחתו לישראל". כתוב בתורה:

"כד וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים, אֶת-נַאֲקָתָם; וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת-בְּרִיתוֹ, אֶת-אַבְרָהָם אֶת-יִצְחָק וְאֶת-יַעֲקֹב.  כה וַיַּרְא אֱלֹהִים, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיֵּדַע, אֱלֹהִים.."  (שמות ב' כ"ד-כ"ה)

אחד ההסברים לארבעת הכוסות הוא שהן כנגד ארבע ההבטחות שאלוהים מבטיח בספר שמות, "הוצאתי אתכם, "הצלתי אתכם" "גאלתי אתכם" "ולקחתי אתכם".  (שמות ו':ו'-ז') ויש אומרים שכוסו של אליהו מסמלת את ההבטחה החמישית "והבאתי אתכם אל הארץ" כי אליהו יפתור את כל הקושיות הבלתי פתורות. היום, כאשר חזרנו לארץ, יש ששותים כוס חמישית.

מפרשים משך הדורות שאלו מדוע אנו חייבים לברך את ה' על זה שהוא שומר את הבטחתו. האם זה לא מובן מאליו? אולי ההגדה רוצה להזכיר לנו את מה  שלמדנו כילדים, שאנחנו אמורים "הבטחות לקיים".  רובנו במודע, או בתת המודע, פועלים על פי ההבטחות שהבטחנו בקול רם או בסתר לבנו לעצמנו ולאחרים. ואולי אנחנו נשפטים עבור מה החלטנו להבטיח ולמי. אני שואל, האם אנחנו זוכרים את ההבטחות שהבטחנו להקים מדינה שתהיה:

"מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל … (ושהיא) תקיים  שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין." (מתוך מגילת מעצמאות)

נדמה לי שרוב הצוות המסור של שומרי משפט מרגישים מחויבים להבטחות שהם הבטיחו לעצמם, לילדיהם, ולאנשים/נשים שאנו עוזרים להם.

אנו ממתינים להמלצות ועדת אלאלוף למאבק בעוני. וזה לא מיקרי, שהרבה עדית לב, מנהלת מחלקת צדק חברתי דרשה שנציגי העניים שאיתם אנו עובדים יעידו בוועדה. בנוסף, הפנינו זרקור תקשורתי אל עבודת הוועדה הגורלית הזאת. הדרישה לעדויות עניים בועדת אלאלוף למאבק בעוני זו עמדה עקרונית מצדנו, שנובעת מההתחייבות המאוד אישית שאנו מרגישים/ות כלפי אלו שעיניהן/ם וסיפוריהם/ן שוכנים בליבנו. פעם כבר כתבתי שכשמנהלת המחלקה המשפטית בשטחים הכבושים רואה את הלקוחות שלנו, היא רואה את הסבא שלה. ברכות לקמר, ולכל חברינו וחברותינו הנוצרים לרגל חג הפסחא.

בשנים האחרונות שמעתם/ן מאיתנו פחות על הריסת בתים בשטחים הכבושים, ואולי התקבל הרושם שזנחנו את הנושא לטובת נושאים אחרים. אבל, כבר בשנת 2004 כאשר עמדתי למשפט בגין ניסיונות לחסום דחפורים שבאו להרוס בתים על רקע אי היכולת להשיג היתר בנייה, משום עיוות מכוון של תכניות מתאר, הבנו  שאין די בכך שאני ואחרים חוסמים דחפורים. אולי זה ממש סוג של "שיא גינס", אבל עשור שלם עו"ד נטע עמר-שיף, המנהלת הראשונה של המחלקה המשפטית בשטחים הכבושים שלנו, עובדת בשותפות עם ארגונים נוספים כמו "מרכז אל-קודס", "סנט איבס", "הועד הישראלי נגד הריסת בתים", "במקום" ואחרים. בשלב מסויים הגשנו עתירה מנהלית נגד הריסות בירושלים, אבל העותרים מעיסאוויה הסכימו למשוך את העתירה כאשר העירייה הבטיחה לתושבים "רק" לאטום בתים נוספים בעיסאוויה שהיו להם צווי הריסה, במידה וימשכו את העתירה מבית המשפט (האיום שקיבלנו בזמנו מהעירייה היה: שבמידה ולא ימשכו את העתירה, בתיהם יהיו בראש רשימת המיועדים להריסה).

אלוהים לא שכח את ההבטחה

כמו שאלוהים לא שכח את הבטחתו, על אף  שנות העבדות הארוכות, אני רוצה להאמין שגם אנחנו שמרנו אמונים, לא שכחנו ולא נשכח. במהלך עשר השנים האחרונות, מתחת לפני השטח, המשכנו לעבוד לקראת היום, שנוכל להסתכל בעינים של אלו שנהרסו בתיהם; כל אלו שעמדנו לצידם בחוסר אונים כאשר כוחות צבא ומשטרה הקיפו את הבית והדחפורים הגיעו.  בחדר ישיבות שלנו תלויות תמונות שצויירו על ידי ילדים אחרי שבתיהם נהרסו. אנו זוכרים את המשפחות שישבו על מזוודות, תרתי משמע; את כל הפעמים שרצנו לעקוף את חיילי כוחות הביטחון, אשר ירו בנו גז מדמיע; וכל הפעמים שעזרנו למשפחות לפרק את הדלתות וכל דבר שניתן היה להציל. ועד היום, בכל פעם שאני שומע קול של מקדח פנאומטי, יש לי עדיין פלאשבאקים.

שניים ממייסדי שומרי משפט היו נוכחים כאשר הבית של מש' שוואמרה נהרסה לראשונה ב-1998, הרבנים בנימין הולנדר ז"ל ומקס וורשווסקי ז"ל. הרב הולנדר אמר שהיום שבו צפה בהריסה היה בין הימים הקשים בחייו, והיום שחזר לבנות מחדש – בין הטובים. בנותיו של הרב וורשבסקי היו בפניקה וניסו להזיז אותו בזמן שכדורים חיים שרקו על יד אביהן הזקן.  ובכל זאת אביהן עמד איתן, סרב לזוז, ואמר בפשטות: "אני מצווה להיות כאן." משך השנים היו דיונים מאוד מורכבים במזכירות שלנו בנוגע לאי ציות אזרחי. בישיבה אחת הרב דוד פורמן ז"ל אמר: שבאופן כללי, אסור לקרוא לאי ציות ללא התר מראש.  אבל, מדיניות ההריסות היא כה מרושעת שאין צורך בהיתר כזה מראש.

אנחנו יודעים היטב שלא רק הורסים מבנה, אלא הורסים משפחה. אנו זוכרים את כל התלמידים/ות המצטיינים שציוניהם התדרדרו; את הילדים/ות הבוגרים שהתחילו להרטיב את המיטה כי פחדו לקום באמצע הלילה; ואת הכאב של בני הזוג שהתחילו לריב, במיוחד כאשר ילדיהם/ן  איבדו את האמון בהם (זאת משום שנכשלו לשמור על הבית). אנו זוכרים את הילד ששאל את הוריו האם הוא יכול להציל את  האופניים ואת המחשב שלו. מעל לכל אנו זוכרים את הילדים הללו. אני תמיד אומר שלא הייתי מאחל לאויב הכי גדול שלי להיות נוכח כאשר ילד חוזר מבית ספר, רק בכדי לגלות תל של הריסות במקום ביתו.

במובן מסוים העניין לא בידינו, אלא בידי השופטים רובינשטיין, פוגלמן וסולברג. לא בכדי יש פסוקים בתורה שאליהם המפרשים מתייחסים ומעירים שהמילה "אלוקים" בעצם היא לא האל, אלא "שופטים". כוחו של השופט להכריע גורלות הוא עצום. בית המשפט של הנשיא גרוניס מתערב פחות מקודמיו בנושא של הריסות בתים בשטחים הכבושים. האם בעיניי השופטים יש משקל פחות לגורלם של אלפי משפחות שנהפכו לפושעים בעל כורחם כי רצו קורת גג  (האם המטרה היא: לא לאפשר לאנשים, נשים וטף לחיות בכבוד). האם מאות ההריסות שמייצרות מסך טרגדיה אנושית הן דבר שפיט. האם יהיה משקל לכך שיצרנו מערכת אחת שמעניקה התרים בהתנחלויות ומערכת אחרת שדוחה בקשות עבור הפלסטינים על ידם (ביהדות, זה נקרא לנהוג אֵיפָה וְאֵיפָה). גם אם הם מקבלים את עמדת המדינה שאמנת ג'נבה לא חלה בשטחים הכבושים, כמעט כל מומחה בינלאומי דוחה זאת. האם יסכימו לשים גבול ליכולת של המשטר הצבאי למרר את חייהם של הפלסטינים? האם הם מאמינים שיש לנו חובות כלשהן כלפי תושבים?

קיראו למשל את חוות הדעת של מומחים בינלאומיים לנושא זכויות התכנון:

• לחוות הדעת של פרופ' ססולי וד"ר בוטרוש

• לחוות הדעת של פרופ' איל בנבנשתי

• לחוות דעת של פרופ' מקס דו פלסי וכריסטופר גברס מדרום אפריקה

• לחומר רקע והעתירה שלנו בנושא זכויות התכנון

מתחיל בגנות מסיים בשבח

התלמוד מציין שהסיפור שבהגדה "מתחיל בגנות ומסיים בשבח" (פסחים  קטז עמוד א'.)  לרוב הפרוש הוא שקדמונינו היו עובדים עבודה זרה. אבל, כמו שהמדרש אומר שאלוקים בגלות כאשר בני/בנות ישראל בגלות. מורי ורבי לרי הופמן מלמד שההגדה מאוד מושפעת מהמשתה היווני, בה היוונים היו מתחילים בגנות של האלילים שלהם ומסיימים בשבחם. אם זה נראה כתיאולוגיה מאוד בעיתית, נא לזכור שחז"ל דברו רבות בהרחבה על המושגים "חילול ה'" ו"קידוש ה'". מעשיי העם היהודי מורידים או מוסיפים לכבוד ה' בעיניי העולם.  בספר דברים אנו לומדים שכאשר אנו שומרים/ות את המצוות אומות העולם יכירו שאנחנו נבונים/ות ויכירו באלוקינו. (דברים ד' ו-ז) הריסת בתים על רקע אי מתן התרי בנייה כתוצאה ממניפולציה של תוכניות מתאר היא אות גנאי למדינת ישראל ולכן מהווה חילול ה'.  כפי שאנו מברכים על כך שאלוקים חישב קץ לעבדותנו, יש עכשיו אפשרות לשים קץ לתכנון מפלה שמוביל להריסות, וכך לעשות משהו ראוי לשבח.

ולנו, שעמדנו וחסמנו והפגנו וצעקנו ולתקופות אפילו נעצרנו, אבל רק זמנית, אולי נוכל לומר "זכרנו, שמנו קץ. קיימנו הבטחה."

יהי רצון שרוח חג החרות תחדור לכל בית ולכל מקום, מבית הבור הכי חשוך עד כס המשפט הכי גבוה.  יהי רצון שמה שכרגע גנות יסיים בשבח.

אריק