הרבה ד"ר דליה מרקס
בדבר תורה מאת דליה מרקס לחול המועד פסח, אנו מוצאים תשובה להתגשמות נבואת יחזקאל. קיראו כיצד יראו חסרי החיים שישובו לקרום עור וגידים. חג שמח ושבת שלום!
בשבת חול המועד פסח נקרא הפטרה ציורית ועזת הביטוי: חזון העצמות היבשות של הנביא יחזקאל (יחזקאל לז, 14-1). הנביא חווה חזון יוצא דופן ומתנבא אודותיו נבואה יוצאת דופן. אלוהים מוליך אותו בעמק מלא בעצמות ומצווה עליו לקרוא אל העצמות האלה:
"הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם" (לז, ה). יחזקאל מתאר את שחזה: "וַתִּקְרְבוּ עֲצָמוֹת עֶצֶם אֶל-עַצְמוֹ וְרָאִיתִי וְהִנֵּה-עֲלֵיהֶם גִּדִים וּבָשָׂר עָלָה וַיִּקְרַם עֲלֵיהֶם עוֹר" (לז, ח) אך רוח חיים לא הייתה בעצמות. ה' מצווה על יחזקאל לקרוא לרוח, לאמור: "מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ וּפְחִי בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶּה וְיִחְיוּ" (לז, ט). איזו נבואה רבת הוד, מילים האוצרות בתוכן חיים! הרוח נעתרת לקריאה: "וַתָּבוֹא בָהֶם הָרוּחַ וַיִּחְיוּ וַיַּעַמְדוּ עַל רַגְלֵיהֶם חַיִל גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד" (לז, י).
כעת מסביר ה' ליחזקאל הנבוך את החזון, העצמות היבשות, הוא אומר, "כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה", שאבדה תקוותם בשל תלאות ההווה אך יקומו לתחיה בעתיד. כידוע, האמונה בתחיית המתים תפסה לה שִׁבתה בעם בשלבים מאוחרים יותר בתולדות ישראל. נבואתנו היא אחד המקומות היחידים שבהם מדבר התנ"ך על תחיית המתים, אך גם כאן התחייה מופיעה בחזון, בנבואה.
תבליט המתאר את החזון, על פי האמן בֶּנוֹ אֶלְקָן ביצירתו – מנורת הכנסת | cc: ויקיפדיה
הגבורה והרוח
מדוע נבחר חזון העצמות היבשות כהפטרה לשבת חול המועד פסח? ייתכן שהסיבה לכך היא, שבעוד שסיפור יציאת מצרים מדבר על ידו החזקה של אלוהים, נבואה זו מדברת על רוח ה'. ואכן, כדי שנהיה עם חופשי, דורש מאתנו פסח, חג חירותנו להבין שלא די בעוצמה צבאית או בכוח גופני בלבד. אולי משום כך נהוג להקריא את נבואת העצמות היבשות בטקסי יום השואה והגבורה המרכזיים ביד-ושם ואף בטקסי זיכרון רבים אחרים. היא מזכירה לנו שלעיתים הגבורה היא גבורת הרוח.
ואם בגבורת הרוח עסקינן, הרי שהרוח היא לא רק עניין ספיריטואלי אלא גם גשמי מאד. במשך שישה חודשים בשנה אנו מזכירים בברכת "גבורות", הברכה השניה של תפילת עמידה, שאלוהים הוא "משיב הרוח ומוריד הגשם". הרוח והגשמים מופיעים בברכה כביטוי להתגלות כוחו של אלוהים עלי אדמות. בפסח אנו חדלים לומר תפילה זו, שכן החג מסמן את סוף החורף ותחילת עונת היובש. ועל כן מכאן והלאה אנו מברכים "מוריד הטל".[1]
רגע המעבר בין אמירת "משיב הרוח" ל"מוריד הטל" בשמיני עצרת חל ב"תפילת הגשם" והמעבר בין "מוריד הטל" ל"משיב הרוח" בפסח ב"תפילת הטל". שניהם מצוינים בטקסים מיוחדים בבית הכנסת. החזן עוטה על פי רוב גלימה לבנה (קיטל) ומזמר את התפילות במנגינה חודרת לבבות. הטקס מסתיים בשלושה ייחולים, שעל כל אחד מהן עונה הקהל: אמן:
לִבְרָכָה וְלֹא לִקְלָלָה (אמן)
לְחַיִּים וְלֹא לַמָּוֶת (אמן)
לְשׂוֹבַע וְלֹא לְרָזוֹן (אמן)
מכאן והלאה – מפסח ועד שמיני עצרת – הגשם שוב לא נחשב לברכה. שהרי גידולי השדה זקוקים לחום השמש. כך הוא המצב בארץ ישראל, תפילת הטל ואחותה, תפילת הגשם הנאמרת בשמיני עצרת, משקפות את החיים בארץ ישראל. סיפורים משעשעים מתארים את יהודי אירופה הולכים לבית הכנסת בפסח כדי לברך על הטל המסמן את סוף החורף, כשהם מבוֹססים בשלג עמוק או, לחילופין, יהודי דרום אמריקה המציינים בחג האביב את תחילת הסתיו דווקא. אולם דומה שהדבר לא הפריע ליהודי התפוצות לומר תפילות אלה בלב שלם. לכאורה אמרו היהודים בתפוצות לעצמם: גם אם אנו עצמנו אינינו בארץ המובטחת בגופינו, ואף ואבותינו וצאצאינו לא זכו או יזכו לכך, הרי שמה שארץ ישראל היא בליבנו. אקלימה, נופיה וריחותיה הם החשובים, אם נתייחס למציאותה של ארץ ישראל, הרי שבאופן סימלי גם לנו יש חלק בה. אמירת התפילה בתפוצות באה לומר שבעולם וירטואלי אם כי, ממשי מאד – היהודים נמצאים תמיד בארץ ישראל, וידועה מימרתו של רבי נחמן מברסלב, "לכל מקום שאני הולך, אני הולך לארץ ישראל". והדבר נכון גם אם לא זכה המתפלל מעודו לנשום את אווירהּ.
"בהמשך מחקו סידורים רפורמיים אמריקאים רבים את ההתייחסויות לגשם ולטל כליל"
השקפה זו, המדגישה את מרכזיותה של ארץ ישראל, אקלימה, אדמתה וחקלאותה, הייתה בשעתה זרה ליהדות הרפורמית. הרב ד"ר דוד אלנסון מראה כיצד הסידורים הרפורמיים הגרמניים מיתנו את ההתייחסויות לארץ ישראל בהקשר לברכה זו (כמו גם בנושאים רבים אחרים), כדי להסיט את נקודת המבט של היהודים ממרכזיותה של ציון אל מציאותם בהווה. בהמשך מחקו סידורים רפורמיים אמריקאים רבים את ההתייחסויות לגשם ולטל כליל.[2]
טיבה של היהדות הרפורמית הוא שהיא מבקשת להביט במבט כן ורענן בשאלות אמוניות וליטורגיות. ואכן, במאה האחרונה ניכרה בתנועה הרפורמית בתפוצות התעוררות הדרגתית בתחושת השייכות לציון ובאחריות כלפי מדינת ישראל (למותר לציין שהתנועה הרפורמית בארץ הייתה ציונית מראשית דרכה). המצע הרפורמי הראשון, שנכתב בפיטסבורג בשנת 1885 מביע חוסר עניין מוחלט בציון:
"אנו רואים את עצמנו לא עוד כאומה אלא קהילה דתית, ולכן איננו מצפים לשוב לפלסטינה…ולא את השבתם של אי אילו מהחוקים הנוגעים למדינה יהודית" – הצהרת העקרונות של פיטסבורג משנת 1999 מדברת בקול אחר לגמרי: "אנו מחוייבים למדינת ישראל ומתברכים בהישגיה". [3]
דברים אלה נראים זרים ומוזרים ליהודים רפורמים בני זמננו, שרבים מהם חשים קשר עמוק ומיוחד אל הארץ. השינוי מתבטא גם בסידורי התפילה הרפורמיים. בין שאר השינויים הליטורגיים הגדולים והקטנים ביחס לציון ולישראל. כך למשל בסידור "משכן תפילה", סידור התנועה הרפורמית בארה"ב,[4] נכללו הביטויים המציין את עונה השנה (כלומר, "משיב הרוח ומוריד הגשם" בחורף ו"מוריד הטל" בקיץ). אמירת מילים אלה נותנת למתפללים הזדמנות לחשוב על "הארץ" במובן של האדמה, העולם, וגם אפשרות של קשר עם "הארץ" ארץ ישראל.
שינוי זה בנוסח התפילה אשר החזיר על כנם את האיזכורים הליטורגיים הקדומים לעונות השנה הוא סימן לחיוּתהּ של היהדות הרפורמית — נושאים שנחשבו לא רלבנטיים ואף בעייתיים בעבר נשקלו מחדש, נידונו ולעיתים הוחזרו לסדרי התפילה שלנו, ובמקרה הזה, דומני שהביטוי "משיב הרוח" יכול להיות מובן ביותר מאשר דרך אחת. אולי זוהי גם התגשמות נבואת יחזקאל על חיותם של אלה שנראו חסרי חיים, אך חזקה עליהם שהם עשויים לקרום שוב עור וגידים, וליהפך לראויים לתחייה מחדש.
אנו תקוה כי רוח זו תוסיף לנשוב ולמלא ריאותינו ברוחו של האל, מזכירה לנו שכדי להוושע ולחיות בחירות, אסור לנו להישען רק על עוצמתנו וחוזקנו הפיזי.
חג שמח ושבת שלום!
הרבה ד"ר דליה מרקס
הערות:
[1] ראו המשנה הראשונה במסכת תענית. ולגבי המנהג הנוהג בעדות ישראל, בנוסח הספרדי, נהוג לומר בימות הקיץ "מוריד הטל", ואילו בנוסח התפילה האשכנזי אין נוסח מיוחד לימי הקיץ. בישראל של ימינו, ובהשפעת נוסח ספרד, הפכה התוספת הקייצית למקובלת ברוב סידורי התפילה, כולל הרפורמיים. וראו בלינק הבא.
[2] David Ellenson, After Emancipation: Jewish Religious Responses to Modernity (Cincinnati, OH: HUC Press, 2004), pp. 223-236
[4] ראו: Mishkan T’filah, ed., Elyse D. Frishman (New York: CCAR, 2007), p. 78
תודה דליה על מאמר מרתק.
כחקלאית בנשמתי אני יודעת עד כמה דרושים לנו הגשמים בעתם, ועד כמה גשמים שלא בעתם יכולים גם הם לפגוע ביבולים. כנטורופתית אני יודעת עד כמה ה"חורף" האחרון שלא היה אלא עונת מעבר אחת ארוכה, בלבל לאנשים את מערכת החיסון.
העובדה שתחיית המתים מופיעה במקרא רק בחזון, מלמדת אולי על כך שהיא מטפורה, ולכן אולי טוב תעשה התנועה הרפורמית אם תשקול מחדש להחזיר אותה – לפחות חלקית – לסידור. בהחלט אפשר ורצוי למצוא לה פירושים שונים מלבד התגשמות פיזית של חזון העצמות היבשות.