מי מסב אתנו לסדר?
אלוהינו ואלוהי קדמונינו (או "אבותינו ואימותינו", או "אבותינו"). השנה אנו מסובים סביב לשולחן הסדר כבני ובנות חורין, מצווים בזכרנו את השנים הארוכות במהלכן סבלנו מדיכוי. תורתך מזהירה אותנו לעולם לא להפוך למדכאים/ות בהזכירה לנו "כי גרים הייתם בארץ מצרים". אולם, אם נהיה כנים/ות עם עצמנו, אנו יודעים/ות שכפרעה היינו לעמים אחרים, ואף לשכבות המוחלשות בקרב עמנו. המודעת שלנו ש"בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו" לעטים קרובות גורמת לנו להכביד את לבנו ולראות שנאה במקומות בהם היא איננה קיימת.
ולכן אנחנו פונים/ות אליך, כפי שפנינו בכל דור ודור. עמוד לצידנו כדי שפחדינו לא יעלו ויהיו לנו לנוגשים. עזור לנו לגרש את פרעה מלבנו כדי לפנות מקום לבני/בנות אדם אחרים/ות לשכן שם.
בהרחיקנו את פרעה אנחנו נעשים/ות מודעים/ות עד כדי כאב בחילול דמותך הנמצא בכל אדם. כמו עם המכות של הימים ההם, השמחה שלנו פוחתת כאשר אנחנו שומעים/ות על כל אלו שחייהם/ות נשארו מרים. "השתא עבדי" אנחנו נשארים/ות השנה עבדים/ות בגלל דיכויים. הלילה הזה נוריד מכוס השמחה שלנו ונחדש את התחייבותנו להשגת חירותם/ן ובכך להשלים את חירותנו. אנחנו מפנים/ות מקום בלבבות שלנו וליד השולחן למען:
(ניתן לבחור אפשרות אחת או יותר. אדם אחד/ת יכול/ה להקריא, וכל המסובין עונים/ות כאשר האותיות נטויות.)
ערבייה ראתה את ביתה נהרס כבר שש פעמים. מפניה נשקף מבט חלול, שכן היא סובלת מדיכאון מאז ההריסה הראשונה בשנת 1998. על קירות משרדנו תלויים ציורי ילדים/ות לאחר שבתיהם נהרסו – המעידים על הטראומה של אלפי ילדים/ות פלסטינים שעזבו את בתיהם בבוקר וכשחזרו מצאו במקומם גלי הריסות. התמונות מלאות אלימות, דם ודמעות. מספר הריסות הבתים מרקיע שחקים הן בשטחים הכבושים והן בכפרים הבדואים "הבלתי מוכרים" בנגב, ונזכור את ערבייה, את הילדים/ות ואת כל המשפחות מכל הבתים שהיינו עדים/ות להריסתם במשך השנים, כאשר שומרי משפט תופיע בבית המשפט ב- 28 באפריל כדי להחזיר את סמכויות התכנון באזור C לידיים פלסטיניות.
כשנשב סביב שולחן הסדר בבתינו המוגנים, נשאיר מקום לאלה ששולחנותיהם קבורים תחת הריסות בתיהם/ן שעליהם עלה בולדוזר.
רבקה מנסה בכל חודש להתקיים מ-700 שקלים, שנשארים לה לאחר שכר דירה. מזה היא חייבת לשלם חשבונות מים וחשמל, קופת חולים, תחבורה וארנונה. וגם את זה לא היה לה אילמלא הסיוע שקיבלה משומרי משפט. ולא הייתה לא דלת פתוחה ולא מקום ליד השולחן עבור העניים בדיוני וועדת אלאלוף, שניתנו לה שלושה חודשים למצוא פתרונות לבעיית העוני בארץ. אך הודות להתערבותנו ניתנה לרבקה ההזדמנות לספר את סיפורה.
כשמתאספים/ות הלילה לספר את סיפורו של עמנו, נדע שעלינו לספר גם את הפרקים הנשכחים והלא מסופרים של אלה שסבלם/ן לא תם, שדמעותיהם/ן ממשיכות להישפך, ושאין להם/ן דבר מלבד לחם עוני כל ימות השנה. כשמספרים/ות את סיפוריהם/ן אנו מתחייבים/ות לשים קץ לביזוים/ן.
סלים נולד בכפר "הלא מוכר" אום אל-ח'יראן, לאחר שישראל העבירה אליו את משפחתו מאדמות ליד קיבוץ שובל של היום, בשנות ה- 1950. ניתנו להם חוזי חכירה ארוכי טווח והבטחות שיוכלו להישאר בבתיהם/ות החדשים "עד שלא יחיו עוד יהודים או ערבים בארץ זו." אך עכשיו אישרה הממשלה בניית ישוב יהודי שייקרא "חירן" על חורבות בתיהם/ן. עליהם/ן לעבור לעיירה מוכת עוני ופשע.
בהגדה אנו מתבקשים לזכור את לבן הארמי, אשר החלף את שכרו של יעקב אבינו עשרת מונים, לעומת אלוקים שזכר את הבטחותיו. והלילה נזמין לשולחננו את אותם/ן בדואים/ות ישראלים שלמדו שבישראל מילה זו לא מילה, והסכם אינו הסכם. בזמן שכ-40,000 אזרחים/ות עומדים בסכנת נישול מאדמותיהם, והעברה מבתיהם ומכפריהם שעלולים להיהרס, ניתן להם מקום/ות בבתינו וליבותינו, ונתחייב שלא לנוח עד שייעשה צדק.
נטלי פורצת בבכי בכל כמה דקות כשהיא מנסה להסביר למה היא ובתה הקטנה נאלצו לפלוש לדירה ציבורית ריקה לאחר שנזרקו מהדירה שמשכורתה לא אפשרה לה להחזיק. היא נמצאת ברשימת ההמתנה לדיור ציבורי כבר שמונה שנים. אך כאשר מנסות ממשלות ישראל בזו אחר זו לחסל את הדיור הציבורי, המלאי מוגבל ובכל פעם שהיא מתקרבת לראש הרשימה היא שוב נופלת מטה.
הלילה נטבול קרפס במי מלח לזכר דמעות אבותינו ואמותנו. כשנטבול הלילה נביט בכיסא הריק של נטלי ודמעותיה יהיו דמעותינו. כשנזמר "אדיר הוא" ונייחל ליום הקרוב שבו "ייבנה ביתו", אנו יודעים/ות שעלינו קודם להבטיח כי בביתנו הלאומי לכל אחד יהיה בית.
איסמעיל. רוח מרה נושבת בדרום הר חברון. החזרנו את איסמעיל ומשפחות אחרות לביר אל-עיד לאחר שנאלצו לנטוש את כפריהן תחת הטרדות מתנחלים. שוב נשמע צחוקם של ילדים/ות במקום שקודם הייתה רק שממה. אך איסמעיל ומשפחתו ממשיכים/ות לשלם מחיר כבד מאז שובם. הם התפרנסו בקושי מעדריהם/ות, תוך מעצרים שרירותיים והטרדות של מתנחלים וחיילים, ניקוב צמיגים, ריקון מיכלי מים, ביקורים בחצות הלילה ואלימות רבה. אסמעיל הצליח לשוב למערתו, אך כל מה שבנו הוא והאחרים נהרס. הם בנו שוב. לפני שנה הותקף אסמעיל באכזריות על ידי מתנחלים רעולי פנים חמושים בסכינים. הקש האחרון עבור ילדיו היה כאשר מתנחלים תקפו אותם כאשר עיבדו את אדמתם ליד מצפה יאיר, ואחד מהם נזקק לאישפוז, אך הם אלה שנעצרו ועומדים היום לדין. איסמעיל ומשפחות אחרות מביר אל-עיד היו מקבלים עליהם את עול עבודת הפרך, אילמלא אכזריות המתנחלים/ות המגובים בצבא.
את חיי אבותינו ואמותנו מיררו. כעבדים ושפחות הם/ן עבדו בלי סוף ובלא תמורה. אסמעיל וכל תושבי ביר אל-עיד יושבים/ות אתנו הלילה ואנו נתחייב לתמוך במאבקם לשכון לבטח ובשלווה על אדמתם/ות.
פליטים/ות אפריקאים/ות גם לאחר שבג"ץ פסל את החוק שאפשר לכלוא פליטים/ות אפריקאים/ות בעוון מנוסתם/ן על נפשם/ן אישרה הכנסת חוק חדש היוצר מתקני שהייה "פתוחים." גורלם/ות של העצורים/ות שפר עליהם/ות. גדר מונעת מרוב המבקשים/ות להיכנס לארץ לעבור את הגבול. חיילים/ות ישראלים/ות נפגעי/ות טראומה מספרים/ות כיצד הם מפרים/ות פקודות ככל שאפשר, אך לעיתים קרובות צופים בחוסר אונים כאשר אלה שאינם/ון יכולים/ות להיכנס נורים/ות ונאנסות על ידי חיילים מצרים.
כשנפתח את דלתותינו ונקרא "כל דכפין ייתא וייכול", נזכור את הדלתות הרבות שנסגרו בפנינו במשך שנות רדיפה ארוכות. כשנחכה לאליהו הנבא ימתין הכיסא הריק שלידינו לאלה שהגדר מונעת מהם/ן להגיע לביתנו.
"אבן מאסו הבונים".
הלילה כשנדקלם בשמחה את ההלל, נתחייב לבנות מדינה בה יש מקום לכל אלו שהם היום דחויים, שקופים/ות או מדוכאים/ות. הלילה הזה יש להם/ן מקום ליד שולחננו.
בזכרנו את המילדות במצרים, אנחנו יודעים/ות שזרעי גאולה נזרעים כאשר אנחנו מתנגדים לפקודות פרעה.
השנה גם חוגגים/ות את הישגינו. אדמות הושבו לבעליהן הפלסטינים, זיתים נמסקו, עצים ניטעו ושדות נזרעו ונקצרו בהצלחה. בתוך המדינה הוקפאה התוכנית לעקירת הבדואים וצומת לב התקשורתי שמשכנו אל וועדת אלאלוף למלחמה בעוני תוביל כנראה לשינוי משמעותי לטובה בהמלצותיה.
מי יתן והצצות אלו יחזקו את נחישותנו לשאוף למה שיכול וחייב להיות.
לשנה הבאה בירושלים אשר במשפט תיפדה ושביה בצדקה.
**********
ארבעת הבנים/בנות. מי מהם הוא אני?
הרבה מעין טורנר
כשאנחנו חוגגים את חג החירות וחיסול העבדות, אנו שואלים:
מי אני, כאשר אני שומע על הפרת זכויות אדם? במי אבחר כאשר אני יודע שאחרים סובלים?
האם אהיה זה שאינו יודע לשאול? האם אסגור את דפי העיתון, אכבה את הטלוויזיה, או את המחשב, או את הטלפון הנייד על מנת שלא לראות ולא לשמוע? האם אפנה ראשי הצידה ואאטום את לבי?
האם אשאל רק שאלות תמימות כגון: מה זה? אך לעולם לא אשאל מדוע?
האם אתן ליצר הרע שלי לשאול: מה לי ולכל זה? האם אאפשר שהבעיה תהיה נחלתם הבלעדית של הקורבנות ועושי הטוב? האם אתרחק מהנזקקים?
או אשאף לפעול בחכמה ואשאל את שאלת החכם: מהן הסיבות העיקריות של הבעיה ומהם אני צריך לעשות על מנת להפסיק את ההתעללות בבני אדם ולשחרר את המדוכאים? ומהם משפטי הצדק וחוקי המוסר אשר ה' אלוקים דורש ממני?
מי ייתן ואלוקים יפקח את עיני העיוורים, יפתח את פיותיהם של אלו אשר אינם שואלים ואינם מוחים ואת לבבותיהם של אלו שטרדות היום-יום והעבודה הקשה מכבידים את ליבם. בורא עולם ואדם ייטע בנו חכמה ואומץ להושיט יד לכל בני האדם – יד של נדיבות, יד של תמיכה, יד של שלום ואחווה.
********
מפירושו של הרב שמשון רפאל הירש לתורה
"הקשר שבין הפסוקים האלה מציין את הכלל הגדול, שהתורה חוזרת עליו בכמה מקומות: כבוד האדם והאזרח וזכויות האדם והאזרח אינם תלויים בייחוסו ובמולדתו וברכושו, ולא בשום דבר חיצוני ומקרי, שאינו מפנימיות מהותו העיקרית של האדם, אלא הם תלויים אך ורק בערכה הרוחני המוסרי של אישיות האדם, הטעם המיוחד – כי גרים הייתם בארץ מצריים -בא לשמור על הכלל הזה מכל פגיעה. כי אין הטעם הזה זהה עם האמור להלן כ"ג,ט': 'ואתם ידעתם את-נפש הגר וגו' אלא נאמר כאן בלשון החלטית 'כי-גרים הייתם וגו', – כל אסונכם במצרים היה זה, שהייתם 'גרים' שם, ובתור שכאלה לא הייתם זכאים, לפי השקפת העמים, לאדמה, למולדת, לקיום, ומותר היה לעשות בכם ככל העולה על רוחם. בתור גרים הייתם משוללי זכויות במצרים, וזה היה שורש העבדות והעינוי שהוטלו עליכם. על כן הישמרו לכם – זה לשון האזהרה – פן תעמידו את זכויות האדם במדינתכם על יסוד אחר מאשר האנושיות הטהורה, שהיא שוכנת בלב כל אדם באשר הוא אדם, כל קיפוח של זכויות האדם יפתח שער לשרירות ולהתעללות באדם – הוא שורש כל תועבת מצרים.
"תונה" – …קיפוח בלתי-חוקי בנכסים חומרים או רוחניים…לפי זה נראה, שתחילה הזהירה כאן התורה את המדינה בתור שכזו, לבל תקניט את הגר. לא תנהג המדינה מנהג אונאה כלפי הגר: בשל היותו גר – לא תטיל עליו חובות יתירות ולא תעניק לו פחות זכויות מאשר לאזרח; ולא תלחצנו: ולא תגביל אותו בכל דרך שהיא בעשיית מלאכתו ובחיי פרנסתו, מבמדבר כ"ב, כה' ובמלכים ב' ו', לב למדנו ש "לחץ" – משמעו בעיקר: הגבלת מקום, דחיקה חזקה, הווה אומר: אל תדחק אותו ואל תגבילו".
דקלה, אם לשבעה ילדים, מורה. בעלי חקלאי. לפני כתשע שנים גורשתי מביתי.
זאת היתה נקודת התפנית החזקה ביותר בחיי. בני הגדול סובל מדיכאון ואינו נותן אמון בשום מסגרת, בתי השניה התחברה לנוער בכיכר ציון, חלק מילדי הצעירים יותר נעשו נוער גבעות ואני נורא דואגת. המשפחה שלנו קורסת.
יש המשך… אבל נראה לי שהפואנטה הובנה. גוש קטיף…
יש לי תחושה שהארגון הזה נמצא כל הזמן בהתנצלות על עצם קיומנו כעם יהודי על כל ההשלכות….
וזה לא אומר שאני לא בעד קידום זכויות האדם.
כנראה שישנן אקסיומות מסוימות המקובלות בקרב אנשיכם שאני לא מבינה.
איך זה שיש שני צדדים למתרס ומישהו דואג להשמיע רק צד אחד?
(זה בנוגע לאכזריות המתנחלים…)
טוב, כאן אסיים כי ערב פסח צריך להוציא את החמץ מהלב…
מקסים. אנחנו בהחלט מאמצים.