בתמונה: הרב פרופ' יהוידע עמיר
פרשות תזריע ומצורע משרטטות את הצרעת ואת הדרך להיטהרות ולשיבה אל המחנה. הן מתארות, בין היתר, את קרבן האשם שעל המיטהר להביא. אנו זקוקים נואשות לתהליך מקביל, הפוך בכיוונו. עלינו להשיב את החברה אל החולים, לכפר על החולי התרבותי-חברתי שפשה ב"בריאים", להכיר באשם שדבק בנו. הרב פרופ' יהוידע עמיר בדבר תורה לפרשת "מצורע"
טמאים, מורחקים מן המחנה
אין לדעת מהי הצרעת שבה מדברות פרשות "תזריע" ו"מצורע" הנקראות פעמים רבות יחדיו. קשה מאוד לפרש את פרטי הנגעים המופיעים בפרשות אלה – צרעת העור, צרעת השער וצרעת הבית – כמתארים תופעה אחת. בוודאי קשה להלום פרטים אלה, ואפילו חלקם, עם תופעות רפואיות ופיסיקליות המוכרות לנו. עם זאת ברור שלקוראי הטקסט בתקופת המקרא היה נהיר בהחלט במה המדובר. מעידים על כך לא רק הפרטים הטכניים המדוייקים המשמשים בסיס להוראות הרפואיות-ריטואליות שעל הכוהנים להקפיד במילויין, אלא גם סיפורי המקרא הרבים על מצורעים שונים: משה ומרים, נעמן שר-צבא ארם ועזריה מלך יהודה, ארבעת המצורעים האנונימיים שבהם מדברת הפטרת פרשת מצורע (מלכים ב, פרק ז). בחלק מהמקרים מתוארת המחלה במילה "כשלג", שעניינה הוא שינוי מהותי בעורו של החולה ובאובדן צבעו הטבעי. המצורע נקשר גם ל"זב", היינו למי שעורו מפריש הפרשות זיהומיות מחמת פציעה או מחלה. שניהם נתפסים כטמאים, מורחקים מן המחנה ולא כל שכן מעבודת הקודש הכוהנית. מלך מצורע, שגורלו בוודאי שפר עליו יותר ממצורעים מן המניין, נדון לגלות ל"בית החופשית", היינו ככל הנראה לבידוד מחוץ לארמון. הוא אינו יכול עוד למלוך.
"המצורעים נתפסים כטמאים, מורחקים מן המחנה ולא כל שכן מעבודת הקודש הכוהנית."
את עיקר פרטי הסימפטומים של סוגי הצרעת מעניקה פרשת תזריע. היא מדייקת בתיאור הבדיקות שהכוהן צריך לערוך כדי להכריע האם הנגע הוא חולף, או שמא זו צרעת ממארת שאין לה תקנה. במקרה הראשון תהיה הרחקתו של המצורע מן המחנה בחזקת צעד זמני; במקרה השני תהיה זו הרחקה תמידית. פרשת מצורע ממשיכה דיון זה בשני כיוונים. על צרעות הגוף היא מוסיפה את התופעה התמוהה ביותר המתוארת בפרקים אלה, היינו צרעת הבית. גם כאן מתוארים התסמינים בבהירות רבה; אלא שאין גם בה כדי להסיר את תמיהת הקוראים בני זמננו. שלא כצרעת הגוף לסוגיה, צרעת זו מוכרת כמחלה שהאל "נותן" "בבית ארץ אחוזתכם" (ויקרא יד, לד), היינו כתופעה ייחודית הקשורה למעמדה הדתי הייחודי של ארץ ישראל. גם כאן על הכוהן להכריע האם פינוי הבית מיושביו יהיה צעד זמני גרידא, או שמא דינו של הבית להיהרס עד היסוד.
המצורע שהיטהר
הכיוון השני, והעיקרי, שבו ממשיכה פרשת מצורע הדיון הוא שרטוט דרכו של המצורע שהיטהר, החזרה אל החברה שהורחק ממנה ואל מסלול חייו הרגיל שנקטע. זהו תהליך מורכב, הכולל קרבנות, הזיית דם, כיבוס בגדים ועוד. הרושם העולה מטקס מורכב זה הוא של התפוגגות הדרגתית של הטומאה עד להיעלמה כליל.
יהא אשר יהא הרקע הרפואי של מחלות הגוף המתוארות כצרעת, אין ספק שהיה בהן כדי לעורר אימה. ברור גם, שתודעת הטומאה המלווה אותן הייתה עזה מאוד. זו הסיבה שבשלה זכתה לימים "מחלת הנסן" האימתנית, שהפילה קרבנות רבים כל-כך בימי הביניים והטילה אימה על דורות רבים, להתכנות בעברית בשמה של אותה מחלה מקראית מסתורית – צרעת. הסימפטומים אחרים, אולם משהו בשתי המחלות, ובעיקר בהתייחסות החברתית-תרבותית אליהן נראה דומה. בשני המקרים עיקרה של התייחסות זו הוא הרחקת החולים מתוך המחנה, נידויים והדרתם. בין אם המדובר במחלות מידבקות בין אם לאו, ברורה המשמעות הפסיכולוגית של הרחקה זו. החולים ייעלמו מנגד עינינו. הזוועה לא תטריד את מנוחתנו. חיינו, אנו הבריאים, יוכלו להמשיך כסדרם, לפחות עד שאנו או בני משפחתנו נמצא עצמנו חלילה חולים, עד שאנו עצמנו נוּדר מן המחנה שימשיך בחיי השגרה שלו.
כניסת המצורעים אל בתי החולים ואל הסטיגמה החברתית
כשאנו פוגשים יחס זה אצל חברות עתיקות אנו נוטים להניד ראשנו ולצקצק בלשוננו לנוכח הפרימיטיביות שציינה אותן. אנו מתייחסים בביטול אל גישתן הפסולה ומברכים על שלמזלנו איננו לוקים בה. אלא שליחס זה אין בסיס אמיתי. אכן, במקום הרחקה אל מחוץ למחנה הקמנו בתי חולים. במקום בדיקות של כוהנים הסמכנו רופאים וציידנו אותם בכלים משוכללים ובמיטב חידושי הרפואה.
נוחה למדיי היא התמודדותנו החברתית והנפשית עם מחלות וכשלים גופניים שניתן להסיר ו"לנצח", עם תקלות זמניות במהלך החיים הבריאים של יקירינו, שסופן חזרה אל מהלך זה "בכוחות מחודשים", ממש כמו חולֵי הצרעת הקלה, החולפת, שסופם היה לשוב אל המחנה. אולם לא כך הוא באשר לחולים הקשים, לחשוכי המרפא. האם גם אותם חדלנו מלנדות, האם איננו מטילים עליהם סטיגמה וממהרים להסיר מבטנו מהם. עד לפני שנים מעטות נהגו רבים שלא לדבר בגלוי על הסרטן; הנפטרים ממחלה זו תוארו כמי שהתמודדו עם "מחלה קשה" או "ממושכת". נראה שמצב זה השתנה במידה רבה בגלל התקדמות הרפואה, המבטיחה סיכויי החלמה לרבים יותר מחולי הסרטן לסוגיו. ואולי תרמה באורח פרדוקסאלי גם תפוצתה ההולכת וגדֵלה של המחלה, המקשה על ההתעלמות, ההסתרה, ההדרה.
"גרוע עוד יותר היה, ובמידה רבה עודנו, מצבם של חולי האיידס."
גרוע עוד יותר היה, ובמידה רבה עודנו, מצבם של חולי האיידס. תגובת החרדה הראשונה להתפרצות המחלה המאיימת הייתה נידויים של הלוקים בה. הם תוארו כמי שחטאו בנוהגיהם המיניים. נרמז לא-פעם, ולעתים נאמר בפירוש, שהם האשמים במחלתם, שזהו מעין עונש-משמיים על הפריצות. הם הורחקו ממקומות עבודה וממעגלי החברה, הרבה מעבר למה שדרשה מידה סבירה של זהירות. בשנותיה הראשונות של התפרצות המחלה סבלו חולי האיידס מבידוד-יתר אפילו בבתי החולים, עד כדי נידוי וההתעלמות מצורכיהם. אכן, המחלה איימה – ומאיימת – וההידבקות בה כרוכה בסוגי מגע עם נוזלי הגוף; התגובה חרגה הרבה מעבר לכך. היא ביטאה המשך למגמה העתיקה להרחיק את החולים אל מחוץ למחנה, להניח להם למות הרחק מעינינו, להמשיך בחיינו כאילו עד אתמול לא היו החולים-דהיום חלק מחיינו וממרקם חברתנו.
אלא שנזקה של נטייה זו אינו מוגבל לחולי האיידס והסרטן בלבד. הרבה מאוד מן הנוטים למות חווים את הקושי הנורא של רבים לעמוד נוכח מחלה שאינה בת-ריפוי. אנו נמשיך בחיינו והחולים חשוכי-המרפא ישכבו להם במחלקות בית החולים הרחק מעינינו ומחיינו, עד שיגיע היום ונתאסף סביב מיטתם בעת הלוויה. אז נוכל, בחסותו של קו הגבול הברור שבין החיים לבין המתים – לשים פדות בינינו לבינם. לרבים כל כך קשה לראות בנוטים למות אנשים חיים כמותנו, לראות בימיהם האחרונים פרק חיים בעל משמעות שאנו נקראים להיות חלק ממנו ולהשתתף בו. המוות המתקרב מאיים לנפץ את אשלייתנו כאילו יומנו שלנו לא יגיע, כאילו אנו ה"בריאים" איננו חלק מאותו מחזור של בריאות וחולי, חיים ומוות. מעטים הם הזוכים להגיע אל רגעי חייהם האחרונים בביתם, מוקפים בבני משפחתם. כך מתאר המקרא את מותו של יעקב, האוסף את רגליו אל המיטה ונאסף אל אבותיו כשסביבו כל בניו. על כך מתריסה המשוררת לאה גולדברג בשירה האחרון ערב מותה ממש:
מחר אני אמות.
אתם תראו מחר
את שהיו עיניי
את שהיו פני.
לעת מחר אתם
באים על סף ביתי
לחלוק את הכבוד
ולחלק שלל.
מחר יהיה הכול
לכם ושלכם.
מחר אתם צודקים
בכול אשר תאמרו.
אבל היום אני
עומדת על הסף,
ואעבור גבולי
ואין מסיג אותו.
גם אם זהו יומה האחרון, גם אם אכן תמות מחר, היום היא חיה והיום היא העומדת על הסף. מסעה האחרון מסע של חיים הוא וערכו המקודש כקדושת החיים כולם, כתמצית קדושת החיים.
ליווי רוחני בבתי חולים כפתרון להדרה
הדרת החולים והמחלות היא חולי המציין תרבויות מודרניות רבות, תוצא לוואי עגום של ההתקדמות המבורכת בתחומי התברואה והרפואה. ההתמודדות עמו מחייבת חינוך-עצמי מחודש, פיתוחה מחדש של תודעת מִצווה שתעמיק בנו את היכולת ואת הנכונות לראות גם בחולים חשוכי המרפא ובנוטים למות חלק ממרקם החברה, חלק ממרקם החיים, חלק ממרקם חיינו שלנו. ההכרה בחולי תרבותי זה היא המביאה לכינונו – גם בעולם היהודי – של הליווי הרוחני כמקצוע וכשליחות שעל אדם להכשיר עצמו למילויה. בשנים האחרונות גברה הנכונות של מוסדות רפואיים לראות בליווי הרוחני תרומה חיובית למרקם פעילותם, אולם החברה הישראלית בכללותה עדיין לא העניקה את ההכרה המוסדית והתקציבית לתופעה ברוכה זו. היא לא ההינה להישיר מבטה אל החיים על סף מותם ואל רווחת רוחם. היא לא למדה עוד שבלא לעשות זאת לא תזכה להיות חברת אדם בריאה ויוצרת.
יתרה מזאת, הדרת המחלה, אפסונה בבתי החולים והוצאתה מטווח הראייה הציבורי, מאפשרים למדינת ישראל להתעלם כמעט כליל ממצוקת מערכת הבריאות. ישראל מצויה בעשורים האחרונים בתהליך מואץ של הפרטה עצמית לדעת. היא מאמצת, הלכה למעשה, אידיאולוגיה המכחישה כמעט כל חובה של החברה אל חבריה, ובמיוחד אל הנזקקים והחלשים שבהם. את מצוקות העשירים יענו הכסף והשירות שיוכלו לרכוש בו; אל מצוקות האחרים יש להתייחס במידה מינימאלית ובתקציב זעום ככל האפשר. וממש כשם שהזקנים אינם אמורים לחיות חיי כבוד, אלא אם כן ידם הפרטית משגת זאת, כך גם החולים. בעלי הממון ייזכו לשירות ראוי בזכות התשלום ששילמו לביטוח הפרטי או בזכות התשלום שישלמו למטפלים בהם. יתר החולים, גם אם אינם חשוכי מרפא, יורחקו מנגד עינינו אל מחלקות שמסדרונותיהן עמוסים להתפקע, יטופלו בידי רופאים הנופלים מרגליהם מרוב עייפות ואינם זוכים לשכר הולם, יסתפקו במעט – ההולך ופוחת – שהמערכת הציבורית יכולה להעניק להם. רוב בני החברה ממילא אינם צריכים להיחשף למציאות זו. הם, ה"בריאים", יכולים להמשיך ולחיות תוך התעלמות מהחולים, מָשל לא ידעו שבמוקדם או במאוחר יהיו גם הם או יקיריהם במצב זה.
פרשות תזריע ומצורע משרטטות את הצרעת ואת הדרך להיטהרות ולשיבה אל המחנה. הן מתארות, בין היתר, את קרבן האשם שעל המיטהר להביא. אנו זקוקים נואשות לתהליך מקביל, הפוך בכיוונו. עלינו להשיב את החברה אל החולים, לכפר על החולי התרבותי-חברתי שפשה ב"בריאים", להכיר באשם שדבק בנו. רק אם נֵדע לעשות זאת, בדרכנו שלנו, יוכל המחנה האנושי שלנו להיות טהור, יוכל "מחנה ישראל" ששבנו להקימו בדורות האחרונים להיות באמת ובתמים בית-חיינו, לפני אלוהים ועם אחיותינו ואחינו בני האדם בבריאותם, בעתות חוליים ואף בהולכם אל מותם כדרך כל בשר.
שבת שלום,
הרב פרופ' יהוידע עמיר
הרב פרופ' יהוידע עמיר הוא מרצה למחשבת ישראל בהיברו יוניון קולג'. במשך מספר שנים היה שותף בכיר לעיצוב הוראת הליווי הרוחני במוסד זה.
