"הסדר המקרקעין פשוט לא הספיק להגיע לנגב. כך למשל ניתן לראות במכתב של ממשלת המנדט לבן גוריון ושרת המדגישה כי לבדואים זכויות בקרקעות הנגב למעט מקרים מסויימים"
תגובה לטענותיו של סת' פרנזמן באתר "מידה" המתכחשות לזכויות הבדואים בקרקע. לפי מר פרנזמן "רבנים למען זכויות האדם" עיוותו את הצגת דוח הכשרת היישוב משנת 1920 ואת המסקנות שניתן להסיק ממנו. האומנם? הנה הטענות של מר פרנזמן ותגובתינו. תוכלו להתרשם שטענותיו מנותקות מהרקע העובדתי הרחב או משוללות היגיון:
לטענת מר פרנזמן "הדו"ח אומר ש"אין בבעלות שבט עזאזמה כל מסמך רשמי המאשר שהשטח שייך להם", והמחבר [של הדוח] מציין אף ש"כמעט לכל השטח בסביבות גבולותיהם אין בעלים חוקי". אף בכל הנוגע למשפט הבדואי הפנימי, לעזאזמה אין הרבה ו"הם מחזיקים חוג'אג' (מסמך משפטי שבטי) רק עבור חלק קטן מהשטח""
–
המקרה של העזאזמה לא מייצג את כל השבטים. אבל העיקר הוא שפרנזמן שוכח לציין כי לא היה שום רישום קרקעות שלטוני מקיף בארץ בתקופת הדוח של הכשרת היישוב (1920), ולכן כמעט לאף אחד לא היה בזמנו "מסמך רשמי". הסדר המקרקעין התחיל רק ב-1928. עד אז, לפי כל המחקרים, היו רשומים רק 5% מהבעלויות על קרקעות בארץ אצל השלטונות. אם כן, מונחי הבעלות המודרנית לא היו רלוונטים אז בארץ. הבדווים נכנסו לקרקעותיהם לפני רישום המקרקעין, לא היו מתנגדים לכך, והם החזיקו, עיבדו וישבו את קרקעותיהם, דבר שאמור להקנות להם חזקה בקרקע לפי החוק העות'מני. אם היה מגיע אליהם הסדר המקרקעין ללא ספק היו נרשמים קרקעותיהם המעובדות והמיושבות על שמם כמו בכל מקום אחר בארץ והיו הופכות את השטח למוסדר במובן השלטוני המוכר לנו כיום. ואם מתייחסים לשטח המעובד של כלל השבטים הבדואים, המצויין בדוח הכשרת היישוב, הרי שהוא גדול בהרבה משטח תביעותיהם כיום.
בחלק מהמקרים החזקה של הבדואים בקרקע היא מכוח הקניין הבדואי המסורתי. העות'מנים [כמו גם הבריטים ומוסדות התנועה הציונית] הכירו בשיטת הבעלות הבדואית המסורתית כשיטה תקפה וחיצונית לרישומי הבעלות הרשמיים של השלטונות, ולכן גם קנו מבדואים אדמות לצורך הקמת העיר באר שבע (למרות שאדמות אלו לא היו רשומות באופן רשמי כשייכות לבדואים ברישום שלטוני מרכזי).
יש לציין כי השלטון העות'מני הכיר בבעלות הבדואים אך הללו לא נהגו לרשום את קרקעותיהם אצל השלטון העות'מני שבקושי שלט ונכח בנגב (ובפרט, לא שלט בכלל בשטחי העזאזמה). השלטון העות'מני גם לא פיתח את הנגב לטובת תושביו, אלא רק גבה מיסים, וכך לא נתפש כשלטון לגיטימי.
–
לטענת מר פרנזמן: "הדו"ח מציין ש"רק חלק קטן מאוד מהשטח מעובד""–
אנו מציעים לדבר במספרים: והנה רק חישוב של כלל השטחים המעובדים המצויינים בדוח הכשרת היישוב (רק אותו "חלק הקטן מאוד") כבר מביא אותנו בסיכומו של דבר לשטח כולל שעולה בהרבה על מה שהבדואים דורשים כיום – לפי הדוח היו ב-1920 מיליון ו-90 אלף דונם מעובדים על ידי בדואים. כיום דורשים הבדואים 650 אלף דונם. (כזכור, עיבוד מקנה חזקה בקרקע גם לפי החוק העות'מני שישראל מכירה בו, ולא רק לפי שיטת הבעלות הבדואית המסורתית שישראל מתכחשת לה). אגב, ברוב הדוחות והממצאים מדברים על עיבוד קרקע על ידי בדואים בנגב בהיקף של בין 2-3.5 מיליון דונם- וכל הדוחות מדברים על תלות בגשם ועל שיטות עיבוד בנות התקופה המחייבות לתת לאדמה לנוח לשנה- לכן בכל שנה היה היקף עיבוד קצת שונה.
–
מר פרנזמן טוען כי בדוח הכשרת היישוב "נחשף כי אפנדים ערבים עשירים מהאליטות העירוניות רכשו באופן חוקי קרקעות במקומות שבהם חיו הבדואים. אפנדים אלה רשמו את קרקעותיהם אצל הרשויות הממשלתיות ולמעשה היו הבעלים שלהן"
–
אכן, בחלק קטן מהמקרים ישנן אדמות בנגב שרכשו אפנדים ערבים עשירים מבדואים (מה שמוכיח, שוב, שהבדואים הוכרו כבעלי הקרקע). אפשר להחריג את המקרים הללו מכלל תביעות הבדואים לו תסכים ישראל לערוך בחינה יסודית של התביעות על בסיס הכרה בשיטת הבעלות הבדואית המסורתית. בכל אופן, תוכנית פראוור לא באה להשיב אדמות לצאצאי אותם אפנדים ערבים, היא באה להעביר אדמות בדואים ליישובים קהילתיים שבפועל ייקשו מאוד על ערבים להשתלב בהם וכך יוקצו ליהודים בלבד.
יתירה מכך, לפי הנורמות והחוקים שהיו נהוגים בזמנו (ושישראל מתיימרת להמשיך), הבעלים האפנדים על קרקעות לא היו בעלי זכות לסלק את מי שישבו על אדמותיהם ועיבדו אותן. למעשה לחקלאים הפלאחים\בדואים היו זכויות נרחבות בקרקע, להמשיך לעבדה ולגור עליה, גם כשלא היו הבעלים שלהן ("זכויות אריסות" – כפי שעולה למשל ממחקרו של ד"ר יובל בן בסט). כך בהסדר המקרקעין שהחל ב-1928 הוסדרו הזכויות של בעלי הקרקע, והממשל הגן גם על זכויות האריסים (ORDINANCE OF CULTIVATORS PROTECTION). ישראל, הטוענת לרציפות משפטית, מחויבת להמשיך בהסדרים אלה.
דו"ח הכשרת היישוב מוכיח בבירור כי הטיהיא הם הבעלים של הקרקע
לגבי שבט הטיהיא טוען מר פרנזמן כי הם "אינם הבעלים החוקיים של קרקעות כלשהן. הם יושבים על קרקעות שהצליחו להשתלט עליהם באמצעות החרב."
–
בדוח הכשרת היישוב דווקא כתבו בבירור כי הטיהיא הם הבעלים של הקרקע [ראו תמונה מצורפת מעלה]. ולגבי הטיעון עצמו: האם מר פרנזמן נוקט פה בגישה המבקשת להתכחש לזכויות של מי שאבותיהם כבשו שטח בכוח רק כשזה נוגע לבדואים או כעיקרון כללי? אם מר פרנזמן חושב שישנו עיקרון כללי לפיו כל מי שאבות אבותיו כבשו קרקע לפני עשרות שנים הוא מחזיק לא חוקי בקרקע, הרי שהדבר מערער את כלל מערכת הבעלות על קרקע בעולם, ובישראל בפרט. מדובר באבסורד ובעיקרון לא הומני של הענשת בני אדם על חטאי אבות אבותיהם. במקום זאת אנו מציעים כעיקרון כללי לא לחזור לעוולות עבר שנעשו על ידי אבות אבותיהם של אנשים שלא חטאו במאום.
והרי רוב טענות הבעלות בעולם מבוססות על החרב אם חוזרים מספיק אחורה בהיסטוריה. העובדה היא שאחרי כל הפלפולים, ערב הקמת מדינת ישראל הבדואים ישבו על האדמות הללו. והשלטון הבריטי והעות'מני, כמו גם מוסדות הציונות, הכירו בבעלותם. כעת השאלה היא האם אנחנו מחפשים לנשלם או לנהוג בהגינות?
–
מר פרנזמן טוען: "השלטונות העות'מנים והבריטים לא הכירו בזכויות הבעלות של הבדואים, אלא העלימו עין מכלכלת הצללים של הבדואים, כפי שעושות מדינות מודרניות לעתים כשהן אינן מצליחות לאכוף את החוק על השוק השחור."
–
צריך להדגיש שהשלטונות האלו בוודאי הכירו במפורש בזכויות של הבדואים בקרקע ולא רק התעלמו מהתנהלותם. כך למשל ניתן לראות במכתב של ממשלת המנדט לבן גוריון ושרת המדגיש כי לבדואים זכויות בקרקעות הנגב למעט מקרים מסויימים [מצורף מטה], וכך כתוב בכל מסמכי המיסוי של קרקע חקלאית של בדואים כי הם 'הבעלים הידועים'. דוגמא נוספת להכרה של התנועה הציונית: בכיר הקק"ל (ולאחר מכן מינהל מקרקעי ישראל) יוסף וייץ מצוטט אומר לדוד בן-גוריון סמוך להקמת המדינה כי: "האדמה הטובה בנגב היא קניינם של הבדואים ובעדה צריך יהיה לשלם". פרוטקשיין או הכרה מלאה?
אם כן, רק 20% מהקרקע בארץ עברו הסדר עד 1948, ולמעשה עד היום אנחנו בנגב במצב של חוסר הסדר, כפי שהיה בתקופה הבריטית. ההבדל הוא שהבריטים התייחסו לבדואים, גם ללא הסדר, כבעלי הקרקע (לכל הפחות הקרקע המעובדת והמיושבת ולכן נהגו שלטונות המנדט להנפיק טאבו כאשר הבדואים מכרו קרקע מחוץ לקהילה הבדואית – למשל ליהודים), ואילו מדינת ישראל הכריזה עליהם כפולשים לאדמתם.
מכתב של ממשלת המנדט לבן גוריון ושרת המדגישה כי לבדואים זכויות בקרקעות הנגב:
אבל מעבר לוויכוח העובדתי, נחשפת פה תפישת עולמו הערכית של מר פרנזמן ושל רבים משוללי זכויות הבדואים. הם מעדיפים את התוקף המוסרי של שלטון כיבוש אימפריאליסטי אכזר ומושחת כמו זה של העות'מנים או שלטון כיבוש קולוניאלי זר כמו זה של הבריטים, על פני החוקים והנוהגים של בני המקום, הבדואים, אותם ואת חוקיהם הוא מכנה כ"שוק שחור". מסתבר שאפילו אותם שלטונות שלא היו פאר זכויות האדם, דווקא הכירו בזכויות אלו.
עוד על זכויות הבדואים בנגב וההתנגדות שלנו לחוק פראוור
אתה עושה ערבוביה מכוונת במקום לענות לטענות.
1. עד תחילת שנות החמישים סולקו 75% מהבדואים מחוץ לגבולות ישראל, ויתרתם הועברו לאזור הסייג שבקרבת דימונה-ערד. אם ישנה בעלות כלשהי על אדמות – הרי ממילא היא צריכה לעבור לידי "האפוטרופוס לנכסי נפקדים", כפי שקרה עם אדמות הערבים בצפון שדווקא יש לחלקם מסמכי בעלות. אם לבדואים מגיע משהו, אז למה לא מגיע לערבים אחרים? דרך אגב, שבטים בדואים ישנם גם בגליל באזורים בהם המנדאט הבריטי רשם בעלות על קרקעות. אם בגליל לא נרשמו קרקעות לטובת הבדואים, אז מדוע להניח שבנגב היו נרשמות קרקעות לטובתם?
2. לשבטים הבדואים היו בינהם לבין עצמם הסדרים לחלוקת הקרקעות לצורך רעיית הצאן. גם אם הממשלה תכיר בהסדרים כאלו, הרי מגיע להם לכל היותר פיצוי בשווי הכלכלי של הקרקע לצרכי רעיית צאן – אין לזה קשר עם בעלות על הקרקע. המדינות השכנות מצריים וירדן לא מכירות בקשר שבין רעיית צאן ובעלות על הקרקע. מדוע שאנחנו נכיר בכך?
3. היתה באזורים שונים בנגב הצפוני זריעה עונתית של חיטה – בד"כ בידי אריסים ואפנדים ששלמו "דמי חסות" לבדואים בסביבה. אם יצליח שבט כלשהו להוכיח באמצעות תצלומי אוויר (ארץ ישראל צולמה באינטנסיביות ממטוסים החל משנת 1915) שבניו עבדו בעצמם את הקרקעות באופן רציף, הרי זה יחזק את טענת הבעלות שלהם. בפועל, באף תביעה משפטית לא הוכח עיבוד חקלאי רציף של הקרקע בידי שבט בדואי כלשהו.
4. "בעלות קולקטיבית" של שבט או חמולה אינה תואמת את משפט הקרקעות המודרני, וממילא ברוב הכפרים הערביים בהם המנדאט רשם קרקעות, הבעלות הקולקטיבית הפכה להיות לשוות ערך לשטח מוניציפאלי של ראשות מקומית, אז נגיד והיו בעבר שווי ערך" לראשויות מוניציפאליות לפי גבולות השבטים הבדואים. אין לכך כלום עם בעלות פרטית, וממילא הגבולות המוניציפאלים משתנים מדי פעם. לשמונה העירות הבדואיות בנגב (ולישובים האחרים שהוכרו) קרקעות מוניציפאליות גדולות בהרבה מהקרקעות הפרטיות שבתחומן.