בתמונה: הרב יהוידע עמיר
הדרמה של המאבק על היציאה ממצרים היא דרמה של שתי אומות גדולות. אנו רגילים לקרוא אותה כסיפורו של עם בני−ישראל; לא פחות מכך זהו סיפורה של מצרים, של החברה המצרית ושל האימפריה הגדולה ההיא, של האמונה ששררה בה, של אישי הרוח והמנהיגים שלה, של דרכה ושל אובדנה. דברים לפרשת "החודש", ערב ראש חודש ניסן מאת הרב יהוידע עמיר
"אי צדק באתר כלשהו הוא איום על הצדק בכל אתר ואתר. אנו רקומים ברקמה בלתי נפרמת של הדדיות, כרוכים במרקם אחד של גורל. מה שמשפיע במישרין על האחד משפיע בעקיפין על הכול." מרטין לותר קינג, 1963
כינון חירות רחבה יותר
ברור לחלוטין הוא עיגונה האיתן של קריאת הסיפור (של יציאת מצרים) כמעיד על עם ישראל ההולך ומתהווה. מרבית האירועים מתרחשים בתוככי מחנה ישראל, בקרב אישיו ומנהיגותו, בהשתתפותם וביוזמתם. יציאת מצרים מסמלת לעם התחלה חדשה. ניסן הוא "ראש חודשים" לבני ישראל (שמות יב, ב); על יום היציאה ממצרים להיות להם "לזיכרון" (שמות יב, יד) שאותו יחגגו לדורותיהם ושעל ברכיו יחנכו את בנותיהם ואת בניהם. סיפור היציאה והשחרור מהעבדות הוא להם רגע ההולדת הלאומי. לא פחות מכך זהו רגע מכונן בברית בין ישראל לאלוהיו. החל מרגע זה יתייצב האל בפני העם לא רק כבורא שמים וארץ וכאלוהי האבות; את התגלותו הגדולה בעשרת הדברים הוא יפתח במלים: "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (שמות כ, ב).
זיכרון עבדות מצרים וההשתחררות ממנה ישתית את התביעה הבלתי מתפשרת לכונן חירות, להרבות צדק ולהיאבק בעוול. "וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם." (שמות כב, כ). ואכן, ספרות המקרא, ואחריה הספרות היהודית הבתר−מקראית, שבה פעם אחר פעם אל הדרמה הגדולה של שעבוד מצרים ושל היציאה ממנה ורואה בה בריח−תיכון בהיסטוריה היהודית, בזהות היהודית ובאמונה היהודית.
ארבע הפרשות המספרות את סיפורה של דרמה זו, ובשיאן פרשתנו, יודעות גם יודעות שלא פחות מכך זהו סיפורה של מצרים עצמה. אלוהים עצמו מכריז שמטרת האירועים והסיבה להכבדת לבו של פרעה אינה רק הלקח החינוכי שעם ישראל ילמד. חשוב לא פחות: "וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה' בִּנְטֹתִי אֶת יָדִי עַל מִצְרָיִם" (שמות ז, ה); חיוני הוא, אומר האל לפרעה, שתחזה במכות הבאות על עמך "בַּעֲבוּר תֵּדַע כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל הָאָרֶץ" (שמות ט, יג). חינוכו של פרעה, הנחלת לקח למצרים כולם, הבחנה בין מצרִים שלמדו לירוא את ה' לבין אלה המתעלמים מאזהרותיו (שמות ט, כ) – כל אלה הם מאבני−היסוד של סיפור זה. ושירת הים, המסכמת את המהלך כולו, אף מרחיבה את המבט אל ה'עמים' כולם, מפלשת עד אדום, ממואב ועד כנען.
בשביל בני−ישראל זהו סיפור הנעוץ בעוז רוחם של עבדים להיאנח מן העבודה ולזעוק לעזרה, סמל לניצחונה של האמונה בהתחדשות האדם על פני השקיעה המנוונת ב'קוצר הרוח', שהעבודה הקשה והמשעבדת מאיימת להביא עִמה. ואילו בשביל מצרים זהו סיפורן של ההשחתה ושל ההידרדרות המובילים חברה ועם אל פי התהום. תחילתו של סיפור זה באימת−הזרים הפוקדת את פרעה נוכח התרבותם של בני−ישראל, וברצון לשעבד את המהגרים המבקשים לחיות בתוככי מצרים, שמא יהיו לה לרועץ. המשכה בשוויון הנפש נוכח העוול, בנכונות ליהנות מפירות שעבודם של אחרים, בעיוורון מפני הסבל והעוני. מכאן קָצְרה הדרך לניסיון להשמיד את העם על−ידי הרג התינוקות הזכרים וההתעקשות לנסות ולשבור בכוח כל גילוי של התקוממות ושל תביעה לשחרור. כמה אופיינית למצב נואש זה שבו מצויה מצרים היא זעקתם של עבדי פרעה "עַד מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ שַׁלַּח אֶת הָאֲנָשִׁים וְיַעַבְדוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיהֶם הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם" (שמות י, ז). כמה אופיינית היא גם חירשותו הרוחנית והנפשית של השליט שאינו יכול לשמוע את זעקת עבדיו ואינו יכול להרפות מדרכו; זאת עד לדהירתו המטורפת בראש צבאו אל קרקעית הים שנעשה לרגע לחרבה; זאת עד למה שנראה כהתאבדות המונית של מי שאינם יכולים להשלים עם אובדן אדנותם ועם שחרור עבדיהם.
משה ואהרון בפני פרעה. ציור מאת בנג'מין ווסט.
הפחד כמצפן
זהו אפוא סיפורה של חברה שעשתה את פחדיה האמתיים והדמיוניים למצפן שידריך אותה בלא בקרה ובלא רסן; זהו סיפורה של אומה שאיבדה את מצפונה ואת הקוד המוסרי שלה; זה סיפורם של מי שאטמו את אוזניהם משמוע את סבל הזולת ואף מהאזין לקולות האזהרה הנשמעים בקרבם; זהו סיפורה של דבֵקות שיכורה ועיוורת בנתיב ללא מוצא עד לאובדן ממש. ממכה למכה עולים בני−ישראל וצוברים כוח לקראת רגע השחרור המיוחל; ממכה למכה שוקעת מצרים ביוון מצולתה שלה ופוסעת לקראת חורבנה. מדם לכינים, מארבה לחושך, ממכת בכורות לטביעה ההמונית בים סוף – מצרים היא המוליכה עצמה אל התהומות העתידים לכסותה ללא מתום.
מה אנחנו עושים עם מצבים מורכבים יותר
יש לומר שבמובן זה הדרמה של יצאת מצרים היא גם סיפור פשוט מאוד, סיפר הנראה במובנים רבים כפשוט מדיי. יש בה חלוקה ברורה מאוד, ברורה מדיי של צדיקים מזה ושל רשעים מזה, של עבדים שוחרי חירות מזה ושל משעבדים שִכורי שררה מזה, של עובדי אלוהים מזה ושל עובדי אלילים מזה. אמנם גם בקרב בני−ישראל נמצא הרָשע המכֶּה את רעהו וגם בקרבם מנצחת לרגע אי−האמונה והנרפות; כך גם במצרים נמצאה בת−פרעה אחת שהצילה את התינוק העברי שמצאה ביאור. אולם בחריגים בודדים אלה אין כדי לשנות את התמונה הכללית: אימת הזר של המצרים הייתה מופרכת מלכתחילה; האמצעים שננקטו היו שטניים; יציאת העבדים לחירות לא היה בה כדי לסכן את מצרים כלל. רק עקשנותם, רוע לבבם ויהירות מלכם הביאו עליהם אפוא את האסון הנורא שפקד אותם. זהו ביטוי מובהק לזווית הראייה החד−צדדית שממנה מסופר הסיפור, לחוסר יכולתו להתבונן במתרחש גם מזווית הראייה המצרית.
המציאות הממשית אינה מזמנת בדרך−כלל מצבים כה חדים, כה פשוטים להבנה ולשיפוט מוסרי. היא מורכבת יותר, צבועה בצבעי אפור שאנו נתבעים להבחין ביניהם, לאו דווקא בצבעי שחור−ולבן. הפחדים השולטים בנו עשויים להיות לא רק מובנים מבחינה היסטורית ופסיכולוגית אלא גם מוצדקים מבחינה מעשית. אויבים מאיימים על קיומנו, סכנות אורבות לנו, אתגרי−אמת ניצבים על דרכנו. והרי איננו נמדדים רק בתגובותינו לחרדות דמיוניות, אלא גם, ובעיקר, בדרך שבה אנו מתמודדים עם איומי−אמת, עם סיכונים קיומיים. המעשים הנדרשים מאתנו למען חיינו תובעים מאתנו בדרך−כלל מחיר ממשי, לעתים קרובות – כואב. אנו נדרשים להכריע לעשותם לא מתוך אדישות למחיר זה ובוודאי לא מתוך אשליה שמחיר זה אינו קיים.
בתמונה: המשורר נתן אלתרמן
רמז קל לאמפתיה להתמודדות המצרית ולמחיר שהמצרים חששו לשלם מעניקה פרשתנו בכל זאת בסַפּרה על בני−ישראל הנקראים 'לנצל' את מצרים ו'לשאול' מהם זהב וכסף שלא יושבו, כמובן למשאיליהם. מבחינת בני−ישראל זו אולי דרך הכרחית לזכות בפיצוי כלשהו על העבדות והעוני; מבחינת מצרים, ועוד יותר מכך מבחינת קוראי הסיפור, זהו רמז למחיר הכבד העשוי להיות כרוך בנכונות לקבל הכרעות ראויות ולהרבות חיים וצדק. כוח אמפתי גדול עוד יותר היה למשורר נתן אלתרמן. בשנות השלושים המאוחרות של המאה הקודמת ההין אלתרמן להתבונן בסיפור כדרמה מצרית דווקא ולראות בה את סיפורו של קיום אנושי שאבדה דרכו, תוך הישענות על הפסוקים המשמשים במרבית המנהגים כהפטרה לפרשתנו (ירמיהו מו, יג-כח). ב'שירי מכות מצרים' שלו, שראו אור רק בשלהי מלחמת העולם השנייה והשואה, ביטא את כאבה הנורא של האימפריה החוטאת, הנענשת והסובלת:
|
אַתְּ גַּל−עֵד לְעָרוֹב וָדֶבֶר הַנּוֹטִים אָהֳלָם עַל גְּבוּל וְיוֹצְאִים אֶל תֵּבֵל, כְּחֶבֶר לְהַצִּיג לָהּ חֶזְיוֹן הַגְּמוּל |
לְהָאִיר לָהּ בְּגִידַת שָׂרֶיהָ וּלְהָאִיר לָהּ בְּגִידַת הָמוֹן, – וְעַל כָּךְ נִדְלָקוֹת עָרֶיה, כִּבְלַפִּיד, בְּמַכּוֹת אָמוֹן. |
אלתרמן ידע שאת רגעי הבגידה צריך ללמוד ולהפנים; הוא התעלה לפסגת היכולת לחוש את סבלה של מצרים הלומדת על בשרה את 'חזיון הגמול'. הוא ידע לראות בו יסוד בהתנסות האנושית.
אלמלא עמדנו בפני מצבים שרבים בהם גווני האפור על צבעי השחור−לבן הבוהקים לא היינו ניצבים לפני דילמות מוסריות. אלמלא ידענו שיש ויש מחיר להכרעותינו, שיש ויש איומים על קיומנו, לא היינו צריכים לאמץ את רוחנו ואת נפשנו בבואנו להבחין מהו שאנו מצוּוים לעשותו. מבחינה זו סיפור יציאת מצרים יכול לשמש באמת רק ראשית. הוא יכול להאיר את הנתיב המיוסר והחיוני שבו חייבים לצעוד כל הנכון להתדיין עם מצפונו, המצפה לכל הנכונה להתייצב פנים אל פנים מול צו אלוהיה, הנכון לכל המבקשים לפלס דרך−אמת בעולמם.
"וַיֹּאמֶר ה' מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה", פותחת פרשתנו. הפרשנות החסידית נוטה לא−אחת להטות סיפורים מן המישור החברתי והפוליטי אל המישור הפסיכולוגי הפנימי−רוחני. בהתאם מרבים הפרשנים החסידיים ללכת בקו שמציע בעל ה'שפת אמת' ולהבין צו זה כציווי לבוא אל ה'פרעה' שבתוכנו, אל היסוד הפרוע, המשעבד והמשועבד שבנפשנו. אותו, תטען פרשנות זו, עלינו לנצֵח; אל מולו עלינו לערוך את מלחמת החירות שלנו; אותו יש להכריע.
אין ספק שההבנה הפסיכולוגית−רוחנית העומדת ביסוד פרשנות זו היא ראויה ונכונה. אין ספק שבמישור זה, של מאבק פנימי בהתמכרויות המשעבדות את רוחנו, קל יותר לקבל את צבעי השחור−לבן שבהם מצוירים אירועי פרשתנו. ואולם אל לה לפרשנות פסיכולוגית כזו לחלוש על חיינו כולם; אל לה לצמצם את הבנתנו את תביעת הרוח העומדת בפנינו; אל לנו לתת לה להגדיר את אופקי מאבקינו. אכן, ראוי גם ראוי הוא להבין שהסיפור אינו מתרחש רק בין שתי ישויות שונות, האחת כולה 'מצרים', האחרת כולה 'ישראל'. ראוי ואף חיוני שנבין שאנו, החיים היום, נקראים להכריע במעשינו ובמאבקינו האם אנו, אנו עצמנו, נהיה 'ישראל' או שמא נהיה, חלילה 'מצרים'. אולם המישור שבו על מאבק זה להתרחש אינו מצטמצם לדל"ת האמות של רוחנו ושל נשמתנו כפרטים. לא שם מצוי עיקרו של האתגר הדתי, לא שם טמונה מלוא עוצמתו של הממד המקַדֵּש, לא בקרקע זו נעוצה מִצווַת−חיינו. את הממד הדתי האמתי, את עוצמת הרוח המחייה, את יסוד הקדושה המַרבָּה חיים – את כל אלה תִקנה פרשתנו רק אם נדע שהמאבק בין 'מצרים' לבין 'ישראל' נערך בראש ובראשונה ברחובותינו, בציבוריות שלנו, במאבקינו החברתיים והפוליטיים, ביכולתנו לזהות את האִיום מבית על חירותנו ועל חיינו – ולצאת למאבק נגדו. המצווה הניצבת בפנינו היא לדעת לזהות את הסכנה שבאי−צדק בכל אתר שהוא, בייחוד זה הנגרם על ידינו, ולהיות נחושים למגֵּר אותו בבחינת איום על הצדק ועל החיים בכל אתר ואתר; בייחוד על חיינו שלנו.
זהו המאבק שיכריע את דרכנו כעם, כמדינה, כחברה. זהו המאבק שיקבע האם חלילה 'אבדה מצרים' ואנו אטמנו לבנו מהבין ואוזנינו משמוע, או שמא יזַכו אותנו מעשינו ו"החודש הזה" אכן יהיה לנו "ראש חודשים".
שבת שלום,
הרב יהוידע עמיר
