בדבר התורה לפרשת "ויקרא" הרב סיגל אשר מחפשת את הדרך למנהיגים שיכולים להודות בטעויות שלהם, כדרך לכפרת חטאים קולקטיבית.
הדרמות הגדולות של הספרים בראשית ושמות מאחורינו. העם נמצא במסע במדבר, מסע מפרך שיש בו הרבה שגרה. ספר ויקרא, המכונה "תורת כוהנים", עוסק ברובו הגדול בדקדוקים של מצוות וחוקים. מדרש מספר שכשילדים מתחילים ללמוד תורה, מתחילים ללמד אותם את ספר "ויקרא":
"אמר רבי אסי: מפני מה מתחילין לתנוקות בת"כ [=תורת כוהנים, כינויו של ספר ויקרא – ס.א] ואין מתחילין בבראשית? אלא שהתנוקות טהורין והקרבנות טהורין – יבואו טהורין ויתעסקו בטהורים." (ויקרא רבה ז' ג')
מדוע לא מתחילים ללמד ילדים מהספרים הסיפוריים יותר? לפי המדרש, הסיבה היא שהילדים הרכים טהורים, כפי שהקורבנות טהורים, ולכן נכון שהם יתחילו ללמוד דווקא את ספר "ויקרא". ויש כאן גם גישה דידקטית, שמצביעה גם על חשיבות הלימוד לשם לימוד, ומבטיחה, לדעתי, שלאחר ההתמקדות בחוקי הקריאה (כי בקושי יש סיפורים להתייחס אליהם), מי שצלח את ספר "ויקרא" יצליח לקרוא כל דבר אחר.
ריצ'רד ניקסון, נשיאה ה־37 של ארצות הברית והיחיד עד כה שהתפטר מהתפקיד. זאת בשל סדרת שערוריות אשר זכו לכינוי "פרשת ווטרגייט".
נֶפֶשׁ כִּי-תֶחֱטָא
בשלושת הפרקים הראשונים בפרשתנו יש פירוט של סוגי הקורבנות שאנשים מקריבים מרצונם ושל תהליך הקרבתם. פרק ד' פותח בהסברים על קורבנות שאנשים נאלצים להקריב בגלל חטא:
"וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: נֶפֶשׁ כִּי-תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה מִכֹּל מִצְוֹת יְהוָה אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה, וְעָשָׂה מֵאַחַת מֵהֵנָּה." (ד' 1-2)
פסוק ב' מדבר על "נֶפֶשׁ כִּי-תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה" באופן כללי, ומיד אחר כך מגיע פירוט לפי סדר – מיהם אלה שעלולים לחטוא, וכיצד ביכולתם לכפר על חטאיהם?
ראשית, יש כאן הכרה בטבע האדם ובכך שטעויות הן חלק מחיינו. ובמקום שיש טעויות, ראוי לאפשר לאנשים לכפר על טעויותיהם. בדברים שבין אדם לחברו הכפרה עוברת דרך בקשת סליחה, תהליך שקשה לרוב האנשים. לכן בימינו צצים אתרים שמאפשרים לאנשים לבקש סליחה באופן וירטואלי ולהימנע מהמבוכה שבכך. פרשתנו אינה נוגעת בתהליך הנפשי שמביא לכפרה, אלא בהיבט הטקסי המעשי.
הראשון שמוזכר בפירוט החוטאים וקורבנותיהם הוא: הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ (ד' 3), ואחריו כָּל-עֲדַת יִשְׂרָאֵל (ד' 13), נָשִׂיא (ד' 22), ולסיום נֶפֶשׁ אַחַת… מֵעַם הָאָרֶץ (ד' 27).
הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ, בעל הסמכות הדתית, מופיע ראשון. הוא זה שמבצע בעצמו את טקסי הכפרה לכל החוטאים, ולכן חשוב מאוד שכאשר הוא חוטא, יכפר על חטאו, כדי שיוכל לסייע לאחרים ולא יחטיאם. לגבי כל הנזכרים בהמשך מצויין כי לאחר טקס הקרבת הקורבן, הכהן מכפר על החוטאים, וחטאם נסלח להם.
כָּל-עֲדַת יִשְׂרָאֵל הם, לפי ליבוביץ, אנשי המנהיגות הרוחנית, זקני העדה המייצגים את עדת ישראל. (ישעיהו ליבוביץ, שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, עמ' 453)
נָשִׂיא, לפי פרופ' דן עמיר, הוא מי שנישא מעל הציבור הרחב, מעל פשוטי העם, בדרך כלל ראש שבט או ראש בית אב, למשל: "וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת הֵם הָעֹמְדִים עַל-הַפְּקֻדִים" (במדבר ז' 2).
נֶפֶשׁ אַחַת… מֵעַם הָאָרֶץ הכוונה לפשוטי העם
אין שלטון ללא חטאים
הסדר מעניין: הכהן הגדול, אחריו המנהיגים הדתיים, אחריהם הנשיאים ולבסוף עמי הארצות. מזכירים קודם את חטאיהם של אנשים בדרגות מנהיגות ושלטון שונות, ולבסוף את פשוטי העם, כמו כדי לומר לנו: מנהיגים בדרגות שונות הם בשר ודם. הם אמנם נישאים מעל העם, אולם הם אינם חסינים מפני טעויות. הם אינם שונים משאר האנשים במבנה הנפשי שלהם, הם חולקים עם פשוטי העם אותן תשוקות אנושיות, והם מודעים לחטוא אפילו יותר מפשוטי העם:
לגבי כל המקרים האחרים כתוב "אם" יחטאו, אך לגבי הנשיא אומר הטקסט "אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא", כמזהיר אותנו: ודאי שהנשיא יחטא, אין שלטון ללא חטאים.
אם כן, מנהיג הוא אדם שיכול לחטוא. יתרה מזאת, יש גישה שאומרת שמנהיג חייב להיות בעל פגם כלשהו בהתנהגותו, הוא איננו יכול להיות ללא דופי. מדוע? כדי שחולשותיו תגרומנה לו לענווה ותשמשנה כלי בידי הציבור להבטיח שהוא יהיה קשוב לעם, שיכול גם להוריד אותו מכס השלטון:
"אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו, שאם תזוח דעתו עליו, אומרין לו: חזור לאחוריך". (בבלי, יומא כ"ב ע"ב)
הדברים שלעיל עלולים לעורר בנו ייאוש וחוסר תקווה לגבי מנהיגינו, אולם יוחנן בן זכאי מסביר לנו שזכות גדולה לחיות בתקופה שבה המנהיגים מכים על חטא:
"אמר ר' יוחנן בן זכאי: אשרי הדור שהנשיא שלו מביא חטאת על שגגתו" (ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרשה ה')
הלואי שנזכה למנהיגים אנושיים, אישי ציבור בעלי גדלות נפש, אשר מסוגלים להודות בטעויותיהם, לתקן את דרכיהם ולכפר על חטאיהם, ומהווים במעשיהם דוגמה אישית. כי במקום שבו אישי ציבור מודים בטעויותיהם, החברה כולה טובה ובריאה יותר.
שבת שלום,
הרב סיגל אשר
