לב גריי, מתנדב בשומרי משפט – רבנים למען זכויות האדם, מצטרף לרב אריק אשרמן ולקבוצת רבנים בסיור לימודי על הבדואים בנגב וחוזר בהבנה שמשהו אינו כשורה בנגב.
ביום ראשון מעונן נסעתי עם שלושה רבנים לנגב. באוטו החמים נרדמתי והתעוררתי חליפות. כעבור זמן לא רב אתעורר לגמרי כשיקבלו את פני קפה שחור וטעמים מרים אחרים, פחות מוחשיים.
התחנה הראשונה שלנו הייתה אום אל-ח'יראן, כפר בדואי לא מוכר. ישנם למעלה משלושים וחמישה כפרים בדואים שאינם מוכרים על ידי ממשלת ישראל. כפרים אלה אינם זוכים לתקציבים ותושביהם נאלצים לעבור לעיירות (קרי: שמורות). העיירה המיועדת לתושבי אום אל-ח'יראן היא חורה.
את פנינו מקבל עבד, בן 49 ואב לילדים. אנו שותים קפה בכוסות חד-פעמיות. הוא חי כאן כל חייו ומצביע בפנינו על המקום שבו נולד. באום אל-ח'יראן אין מים זורמים או חשמל. במקומות אחרים בנגב חיים זוגות יהודיים בודדים. הם מקבלים חשמל. עבד מחייך במרירות. גורלו וגורל כפרו נמצאים בידי בית המשפט. בית המשפט הישראלי. איננו אופטימי.
ש: האם אתה מודאג?
ת: "כן. כל יום הילדים הולכים לבית הספר והם תמיד מביטים לאחור. אינם יודעים אם בתיהם עוד יעמדו על תילם כשיחזרו."
לדעת הממשלה הפיזור של הבדואים בשטח אינו יעיל. עמדה זו מתייחסת אל הבדואים כקבוצה הומוגנית. הממשלה אינה מכירה בהבדלים שבטיים. עבד אומר שבשנה שעברה התרחשו בחורה עשרה מקרי רצח, ובהם אחד מול בניין ממשלתי. "ממש מתחת למצלמות!" הוא אומר. הבתים באום אל-חי'ראן נראים עראיים. שכונת עוני באמצע המדבר. המעבר לעיירות עלול להרוס את המבנה החברתי של הקהילה הבדואית ואת אורח חייהם. הבדואים חולקים על דעת הממשלה באשר למה שטוב עבורם.
הבתים באום אל-חי'ראן נראים עראיים. שכונת עוני באמצע המדבר. הבדואים חולקים על דעת הממשלה באשר למה שטוב עבורם.
"הבתים באום אל-חי'ראן נראים עראיים. שכונת עוני באמצע המדבר. הבדואים חולקים על דעת הממשלה באשר למה שטוב עבורם" – בתמונה העיר רהט, שאליה העבירו חלק מהאזרחים הבדואים ונמצאת עד היום בתנאי עוני.
הצורך להכיר בכפרים הלא מוכרים
פגשנו שתי נשים (אחת יהודיה ואחת בדואית) הפעילות בקבוצת דו-קיום. הן לקחו אותנו לראש גבעה שממנה נשקף נוף לכפרים הסובבים. רוח מדבר צוננת קררה אותנו. הנוף היה רחב ידיים, שטוח ולא ירוק. האשה הבדואית בקבוצה עטתה מטפחת ראש ולבשה מכנסיים. על פניה העגלגלים חיוך ידידותי. היא שודכה למישהו כשהייתה בת 14, אך כשגדלה החליטה לבטל את האירוסין. היא התחילה ללמוד, לצערם הרב של הוריה. מאז היא התפייסה עם משפחתה.
בבאר שבע פגשנו את פאדי, שלו שפם מסוגנן וזקן דק. שערו נמשך לאחור בקוקו הדוק והוא דיבר אנגלית מושלמת. פאדי עובד במועצה האזורית הבדואית לכפרים הלא מוכרים, שנוסדה בשנת 1997. למותר לציין שממשלת ישראל אינה מכירה במועצה.
פאדי כועס כשהוא שומע שמדברים על "הבעיה בין הבדואים ליהודים." "אין שום בעיה," הוא אומר. "אנחנו חברים. הבעיה היא בין הממשלה לבדואים. זוהי תעמולה. והתעמולה אינה מסתיימת בזה," אומר פאדי. ישראלים יהודים רואים מפות של הנגב שעליהן נקודות אדומות מפחידות של אוכלוסייה בדואית ושומעים רטוריקה שאומרת כי "הבדואים משתלטים על הנגב." למעשה תופסים הבדואים 3% מאדמת הנגב. אילו הוכרו תביעות הבעלות של הבדואים, הם היו חולשים על 5.4% מהשטח.
הכפר האחרון שבו ביקרנו היה אל-עראקיב. הבתים היחידים באל-עראקיב שעומדים על תילם נמצאים בתחום בית הקברות. כל שבוע-שבועיים, מגיע צה"ל לאל-עראקיב והורס כל מבנה שהוא רואה. חוץ מאשר בית הקברות, שיש לו חיסיון. הכפר נהרס ונבנה מחדש 65 פעמים (עד כה). לאחר שהבולדוזרים עוזבים מקימים הבדואים מחדש את אוהליהם וצריפיהם הספורים. כעבור שבועיים חוזר ההרס על עצמו. כמו שעון. מנהיג הכפר הוא השייח' הכריזמטי סיאח אל-טורי.
עקשנות מרשימה זו אינה מתוך בחירה אלא צורך. אריק מסביר: "אל-עראקיב היא כמו הילד הקטן שאצבעו בסכר. הממשלה ציפתה שתושבי אל-עראקיב יוותרו אחרי ההריסה הראשונה. אילו עשו כן, מי יודע מה הייתה הממשלה עושה לשאר הנגב!"
היום מתאבל הכפר על מות אחד מזקניו. אוהל אבלים שחור ניצב מחוץ לבית הקברות. אנו נכנסים ולוחצים ידיים עם זקני השבט. אני מקבל קפה שחור שטעמו מר מנשוא. הייתי שותה אותו מהר אילו רציתי להקיא. הגברים מעשנים במומחיות. איש אחד מגיע עם מגש תמרים. אני נוטל אחד ברצון והמתיקות הדביקה מרגיעה את הטעם שבפי. על האוהל נופל הס כאשר נעמד גבר ונושא הספד בערבית במשך רבע שעה.
הצללים מתארכים וענני סערה מתחשרים מעל. מחוץ לאוהל אנו משוחחים עם עזיז, בנו של השייח' אל-טורי. בשונה מהפסימיות הכנועה של עבד או השכנוע האינטלקטואלי של פאדי, עזיז כועס. "אני לא רוצה לעבור. אבי ואני נאבקים, אבל כמה זמן נוכל להמשיך? אני אדם בוגר. דרדרו אותנו לעוני מרוד. אין לנו אמצעים להמשיך להיאבק. אבל לא אעבור לעיירות." דבריו נגעו לליבי. לאחר שנים של משא ומתן ומאבק, הוא עייף. הוא אינו בורר את מילותיו כדי להישמע רגוע: זוהי תגובתנו הטבעית לאי-צדק. הוא כועס ונואש, כמו ילד שקיבל יחס בלתי הוגן. כעת גם אני מרגיש כמו ילד, והאי-צודק גורם לי לרצות לבכות. כל הפוליטיקה, המשפטים, המריבות, די! אני עומד באל-עראקיב ויודע שמשהו אינו כשורה. זה לא הוגן! אין לו כוח כבר להיות רהוט ומאוזן, כעת נותר רק הרגש הגולמי. מצאנו את הכפר בנקודת שפל, בשעת אבל. "הם לוחמים נחושים," מספר לי אריק. "הם לא יוותרו בקלות."
"אתם יודעים, אני לא שונא את היהודים. אתם האור של העם היהודי. אתם מזכירים לי שהיהודים אינם מרושעים, אלה הם הממשלה וצה"ל. יש גם יהודים טובים. אני מלמד את ילדי לא לשנוא את היהודים. יש גם יהודים טובים. אז תודה."
אנו חוזרים צפונה ומתחיל לרדת גשם. המים ניגרים על חלונות הטרנזיט. הגשם יורד על המדבר ועל האוהלים ועל העיר ירושלים. הגשם יורד על הקפה החזק ועל החיילים ועל בית הקברות שלא ניזוק ועל הזוג היהודי עם החשמל.
צפו: הציבור מתנגד לעקירת הבדואים
אל עראקיב במאבק
הכפר האחרון שבו ביקרנו היה אל-עראקיב. הבתים היחידים באל-עראקיב שעומדים על תילם נמצאים בתחום בית הקברות. כל שבוע-שבועיים, מגיע צה"ל לאל-עראקיב והורס כל מבנה שהוא רואה. חוץ מאשר בית הקברות, שיש לו חיסיון. הכפר נהרס ונבנה מחדש 61 פעמים. לאחר שהבולדוזרים עוזבים, הבדואים מקימים מחדש את אוהליהם. כעבר שבועיים חוזר ההרס על עצמו. כמו שעון. מנהיג הכפר הוא השייח' הכריזמטי סיאח אל-טורי.
עקשנות מרשימה זו אינה מתוך בחירה אלא צורך. הרב אריק אשרמן, הנשיא ורב בכיר בשומרי משפט – רבנים למען זכויות האדם, מסביר: "אל-עראקיב היא כמו הילד הקטן שאצבעו בסכר. ברגע שכפר זה ייפול, ייפול כל שאר הנגב."
היום מתאבל הכפר על מות אחד מזקניו. אוהל אבלים שחור ניצב מחוץ לבית הקברות. אנו נכנסים ולוחצים ידיים עם זקני השבט. אני מקבל קפה שחור שטעמו מר מנשוא. הייתי שותה אותו מהר אילו רציתי להקיא. הגברים מעשנים במומחיות. איש אחד מגיע עם מגש תמרים. אני נוטל אחד ברצון והמתיקות הדביקה מרגיעה את הטעם שבפי. על האוהל נופל הס כאשר נעמד גבר ונושא הספד בערבית במשך רבע שעה.
הצללים מתארכים וענני סערה מתחשרים מעל. מחוץ לאוהל אנו משוחחים עם עזיז, בנו של השייח' אל-טורי. בשונה מהפסימיות הכנועה של עבד, או השכנוע האינטלקטואלי של פאדי, עזיז כועס. "אני לא רוצה לעבור. אבי נאבק, אך כשהוא ימות מה נעשה? אני אדם בוגר. נמאס לי להיאבק. אני לא רוצה לעבור לעיירות." דבריו נגעו לליבי. לאחר שנים של משא ומתן ומאבק, הוא עייף. הוא אינו בורר את מילותיו כדי להישמע רגוע: זוהי תגובתנו הטבעית לאי-צדק. הוא כועס ונואש, כמו ילד שקיבל יחס בלתי הוגן. כעת גם אני מרגיש כמו ילד, והאי-צודק גורם לי לרצות לבכות. כל הפוליטיקה, המשפטים, המריבות, די! אני עומד באל-עראקיב ויודע שמשהו אינו כשורה. זה לא הוגן! אין לו כוח כבר להיות רהוט ומאוזן, כעת נותר רק הרגש הגולמי.
"אתם יודעים, אני לא שונא את היהודים. אתם האור של העם היהודי. אתם מזכירים לי שהיהודים אינם מרושעים, אלה הם הממשלה וצה"ל. יש גם יהודים טובים. אני מלמד את ילדי לא לשנוא את היהודים. יש גם יהודים טובים. אז תודה."
אנו חוזרים צפונה ומתחיל לרדת גשם. המים ניגרים על חלונות הטרנזיט. הגשם יורד על המדבר ועל האוהלים ועל העיר ירושלים. הגשם יורד על הקפה החזק ועל החיילים ועל בית הקברות שלא ניזוק ועל הזוג היהודי עם החשמל.
לב גריי מבלה חמישה חודשים בישראל ומתנדב בשומרי משפט – רבנים למען זכויות האדם. כיום הוא ב"שנת מעבר" בין התיכון לאוניברסיטה. בסתיו יתחיל לב ללמוד באוניברסיטת ייל. ניתן ליצור אתו קשר ב: lagray32@gmail.com פוסט זה התפרסם לראשונה בבלוג של לב.
