בתמונה: הרב עדית לב
מה בין המס האחיד של העת העתיקה, לבין מצבם של האנשים ונשים החיים בעוני כיום? כיצד יכולים התורה והממשלה להציע תוכנית כוללת עבור החיים של האנשים החיים בעוני? הרב עדית לב בדבר תורה לפרשת "פקודי שקלים"
בשבת הקרובה נקראת 'שבת שקלים', אנו קוראים את המפטיר:
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר; כִּי תִשָּׂא אֶת-רֹאשׁ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַיהוָה בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא-יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם; זֶה יִתְּנוּ כָּל-הָעֹבֵר עַל-הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַיהוָה; כֹּל הָעֹבֵר עַל-הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה יִתֵּן תְּרוּמַת יְהוָה; הֶעָשִׁיר לֹא-יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת-תְּרוּמַת יְהוָה לְכַפֵּר עַל-נַפְשֹׁתֵיכֶם; וְלָקַחְתָּ אֶת-כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל-עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי יְהוָה לְכַפֵּר עַל-נַפְשֹׁתֵיכֶם; (שמות ל', יא'-טז').
ממסכת שקלים במשנה אנחנו למדים כי בחצאי השקלים שאספו מן העם השתמשו לקורבנות וגם לתיקון הדרכים, הרחובות, מקוואות המים ועוד. את מס חצאי השקלים גבו מיד לאחר פורים ולפני חג הפסח, כך שאפשר יהיה להכין את ירושלים לעלייה לרגל.
מס אחיד כמקדש את המרחב הציבורי בעת העתיקה
"העיון בדיני המס מלמד כי בלשון ימינו מדובר היה במס רגרסיבי. בניגוד למס המעשר, ששקף שיעור קבוע מהכנסתו של האדם, ובניגוד למערכות המס הפרוגרסיביות של ימינו הקובעות את שיעור המס בהתאם לסך ההכנסה, מס מחצית השקל, כשמו, היה מס אחיד נומינאלי, שלא "התחשב" בהכנסתו של האדם. מס זה הוטל על כל אדם בישראל, ללא הנחות וללא פטורים. במהלך זה נשענו החכמים שהתקינו את המס על התקדים המקראי בו מסופר על איסוף מס של מחצית השקל מכל אחד מיוצאי מצרים תוך הקביעה "הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל". דרישה זו לחלוקה שוויונית של המס באה לידי ביטוי גם בקביעת הרמב"ם ש"אפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב" (משנה תורה, הלכות שקלים פ"א א).”
הרב קריב מסביר: “בהנהגתו של המס האחיד, שהיתה למעשה מעין אגרה, הובא לידי ביטוי מובהק הרעיון כי לכל אדם בישראל חלק שווה וזהה במרחב הציבורי המקודש.” התרומה האחידה מאפשרת לכולם להיות שותפים שוים.
ביטוי דומה ראינו בוויכוח שהתנהל באחרונה על הקולות שהציעו לממן את ה"מלחמה בעוני" מביטול אוניברסאליות הקצבאות. במדינת ישראל כל אדם (ולכל הפחות כל משק בית) חייב בתשלום לביטוח לאומי, וכל אדם חייב בתשלום ביטוח בריאות. כתוצאה מהתשלום הזה כל אזרחי ישראל זכאים לטיפול רפואי, ולשתי קצבאות שהן אוניברסאליות (כלומר משולמות לכולם ללא מבחן הכנסה), קצבת הילדים וקצבת זקנה (מגיל 70 לגברים ו-65 לנשים). קצבת הילדים כבר איננה אוניברסאלית מכיוון שהאלפיון העליון אמור בסוף כל שנה להחזיר את הקצבה שקיבל בחזרה (זה עדיין לא קרה). כחלק מהדיונים בוועדה למלחמה בעוני היו מי שהציעו למצוא מקור תקציבי להמלצות הוועדה בהעברת כספים מהעשירונים העליונים (9 ו- 10) לטובת המלחמה בעוני. אם הצעה זו הייתה מתקבלת היינו שוברים את הסולידריות שיש סביב ביטוח לאומי – כולם משלמים וכולם מקבלים, חלקנו פחות (כי יש לנו יותר) וחלקנו יותר (כי יש לנו פחות). הסולידריות הזו היא אותה סולידריות עליה מדובר בשבת שקלים – כל העם משלם מס אחיד וכל העם שותף למרחב הציבורי.
השותפות הזו היא הבסיס שהופך את קבוצת האנשים הזו לעם. השותפות במקומות בהם אדם נזקק לסיוע אם מסיבות טובות (לידה) או מסיבות עצובות (כמו נכות). לשימחתי, ברגע שההצעה הזו הוצעה קם קול ציבורי משמעותי כנגדה ובעד שותפות הדרך – ולפחות כרגע היא לא אמורה להיות חלק מהמלצות וועדת אלאלוף למלחמה בעוני.
כיצד להילחם בשחיתות
בפרשת השבוע, פרשת פקודי, מסופר לנו איך משה נותן דין וחשבון לעם על הכסף שניתרם לבניית המשכן, והלווים משמשים כמפקחים ובראשם בנו של אהרון: "אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל-פִּי מֹשֶׁה עֲבֹדַת הַלְוִיִּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן " (שמות לח' יא'), ד"ר יצחק קניסברג מציע כי משה הגיש את הדו"ח הזה לעם מיוזמתו, "כדי למנוע לזות שפתיים, רכילות ולשון הרע מצד מחרחרי ריב ומדון מקרב בני ישראל, כדי לקיים את דברי הפסוק: "והייתם נקיים מה' ומישראל" (במדבר לב',כב'). בהסתמך על התנהגותו של משה, חז"ל קבעו הלכות התנהגות עם כסף ציבורי כך למשל: גבאי צדקה בשניים, ואינם רשאים לפרוש זה מזה כדי שאחד יפקח על השני. "גבאי צדקה שאין להם עניים לחלק – פורטים לאחרים ואין פורטים לעצמם"(בבא בתרא ח',ב').
במשנה שקלים נאמר לנו:
“אין התורם נכנס לא בפרגוד החפות, ולא במנעל, ולא בסנדל, ולא בתפילה, ולא בקמיע–שמא יעני, ויאמרו מעוון הלשכה העני, או שמא יעשיר, ויאמרו מתרומת הלשכה העשיר: לפי שאדם צריך לצאת ידי הברייות, כדרך שהוא צריך לצאת ידי המקום–שנאמר "והייתם נקיים מה', ומישראל" (במדבר לב,כב), ואומר "ומצא חן, ושכל טוב–בעיני אלוהים, ואדם" (משלי ג,ד).”
הלכות אלה ורבות אחרות נועדו, כדי להסיר כל חשד של אי סדרים מהעוסקים בכסף ציבורי. כסף זה צריך להיות טהור והוא צריך גם להראות טהור.” בימינו אפשר להקביל בין החשש לאי סדרים בגבייה, לחשש העולה כאשר פקידי אוצר פורשים מהשירות הציבורי ומהר מאוד מתחילים לעבוד עבור טייקונים שעליהם הם היו אמורים לפקח – במסגרת השירות הציבורי.
שני חלקים אלו שנקרא בשבת הקרובה משלימים אחד השני – כולם צריכים לתרום סכום נמוך, שכולם יוכלו לעמוד בו – כדי להיות חלק מהמרחב הציבורי. ומצד שני מי שעוסק בכסף שנכנס צריך להקפיד על קלה כחמורה – ולהבטיח שלא יהיה חשש ולו הקל ביותר לגבי ניהול כספי הציבור.
הרב קריב מסכם את מאמרו:
“בחירתה של המסורת היהודית לקבע את זכרו של המס בשבת מיוחדת ובמנהגים שונים הנוהגים בעונה זו של השנה, עגנה בלוח העברי את התובנה החשובה בדבר האיזון הראוי בין הפרטי ובין הציבורי. היא קוראת לנו להכיר שלעתים להפחתת נטל כספי והעברתו לידי מעטים היכולים, על פניו לשאת בו בקלות, יכולה לעלות בסופו של יום ביוקר רב, וכי דווקא משום שלנדבנות ולפעילותם של יחידים ישנה חשיבות – יש הכרח להציב להן גבולות ברורים.”
את הדברים הללו אנחנו צריכים לזכור דווקא בימים אלו בהם דנים על מה ניתן לעשות על מנת לפעול כנגד העוני, אך את הדיון הזה מנהלים מומחים מהאקדמיה, מהעולם הציבורי וממשרדי ממשלה ועיריות שונות – ואנשים החיים בעוני אינם חלק בלתי נפרד מדיונים מהותיים. אנחנו צריכים לזכור שלאנשים ונשים החיים וחיות בעוני יש תרומה משמעותית למרחב הציבורי, אנחנו צריכים לזכור שממשלה – בבואה להציע תוכנית כוללת עבור חייהם של אנשים החיים בעוני צריכה הייתה להזמין אותם להיות חלק מהשיח, כדי שלא יהיה ולו החשש הקל ביותר בנוגע להתאמת התוכנית לצרכים ולרצונות של מי שזקוק לסיוע.
שבת שלום,
הרב עדית לב
