הדרך להתמודד עם פרשיות מביכות בתורה ›

הרבה דליה מרקס. צילום: פייסבוק

קריאה, תרגום, כיסוי וגילוי

הרבה דליה מרקס בפרשת "כי תשא" מעלה שאלות לגבי שליטה על מידע. בעולמנו כיום הכל גם חשוף (פייסבוק, בלוגים וכו'), ובה בשעה גם חסוי לגמרי (תכניות גרעין סודיות הנרקמות בחדרי חדרים או הדלפת מסמכי הביטחון הלאומי בידי אדוארד סנודון). דבר התורה של מרקס בא לעורר את השאלה כיצד ראוי לנו בעולמנו המורכב להתמודד עם שאלות אלה.

אדוארד סנודון, שהדליף את מסמכי הביטחון הלאומי בארה"ב. | Screen capture from the interview with Glenn Greenwald and Laura Poitras on June 6, 2013

פרשת 'כי תשא' מספרת את אחד הסיפורים המביכים ביותר בתולדות עם ישראל הצעיר. אחרי שרשרת של אירועים ניסיים – הצלת ישראל ממצרים, בקיעת ים סוף, המתקת המים במרה, הורדת המן, ומיד אחרי האירוע המכונן של מתן תורה בסיני – בני העם נוהגים בחוסר אמונה, כמו לא היו הנִּסים מעולם. הם בונים עגל זהב, משתחווים לו, זובחים לו ואף קוראים: "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות לב, 8). דין ודברים קשה מתפתח בין אלהים הרוצה לכַלות את העם בזעמו ובין משה המצליח להשיב את האל מחרון אפו אבל שובר את לוחות הברית לנוכח פולחן העגל. הרג של כשלושת אלפי איש מבני העם משקיט את הזעם האלוהי אבל הצלקת שמותיר האירוע מוטבעת בתודעת העם לנצח.

הפונקציה של קריאת התורה

כאן אעסוק בדרכים שבהן נקראים ונלמדים דברי תורה המבטאים גנאי לעם ישראל או למנהיגיו. בבסיס של הדיון עומדות השאלות (שלא נידרש להן כאן) מהי הפונקציה של קריאת התורה, האם זהו אקט טקסי גרידא? האם מטרת הקריאה לימוד העבר? באיזה אופן היא באה להעצים את העם ולהגביר את הזדהותו עם מורשתו, ואם כן, מה בדבר תכנים בעייתיים כמו אלה של סיפור מעשה העגל? מה הממדים החינוכיים של תכנים אלה? במילים אחרות, כיצד יש להתייחס לאותם טקסטים שקשה להתמודד עמם מבחינה תיאולוגית, אידיאולוגית, ערכית או אסתטית?

ראשית יש לשער שהטקסט המקראי הנגלה לעינינו כבר הוא ערוך, עניינים אחדים הובאו בו לקדמת הבמה ואחרים הוצנעו, מנגנונים סמוים מעינינו פיקחו על תהליך יצירת הקאנון המקראי. לדוגמה, סיפורי דוד המובאים בהרחבה מגלים טפח של גנוּת למלך החשוב, גנות שאינה מבוטאת במישרים אבל מציצה מן החרכים (ואף זכתה לביטוים מרתקים בספרות המודרנית[1]). בהקשר זה ראוי להרהר גם בשאלה אילו ספרים זכו להיכנס לקאנון המקראי, אילו באו בשעריו אבל לאחר ויכוחים, למשל ספר קהלת ומגילת אסתר, ואילו לא נכנסו בו כלל. ומה ניתן ללמוד מעמדתם המורכבת של חז"ל כלפי אותם ספרים חיצוניים. כאן אעסוק בהתמודדות עם גילוים מביכים בטקסט המקראי, כפי שהוא קיים ועומד לפנינו.

דרך אחת להתמודד עם ביטויים מביכים בתנ"ך היא להמירם בלשון נקייה:

תנו רבנן: כל המקראות הכתובין בתורה לגנאי קורין אותן לשבח,  כגון: 'ישגלנה' [קוראים] 'יִשְׁכָּבֶנָּה' (דברים כח, 30); 'בעפלים' – 'בַּטְּחֹרִים' (שם, 27); 'חריונים' – 'דִּביוֹנִים' (מל"ב ו, 27); 'לאכל את חריהם ולשתות את מימי שיניהם' – 'לֶאֱכֹל אֶת צוֹאָתָם וְלִשְׁתּוֹת אֶת מֵימֵי רַגְלֵיהֶם' (שם יח, 27); 'למחראות' – 'לְמוֹצָאוֹת' (שם י, 27), (בבלי מגילה כה, ע"ב וגם תוספתא מגילה ד, לט).

ברוב ספרי התנ"ך מופיעה צורת הכתיב ובשולי הדף באה הצורה הנקראת, הקרי. הצורה המביכה אינה נמחקת מן הספר המקודש אבל אינה נהגית בציבור (ויש להזכיר שזה רק סוג אחד של הבדלים בין קרי וכתיב המצוי במקרא).

"המשנה מפרידה בין מה שהיא מכנה "מעשה העגל הראשון" ובין המעשה השני" | מעשה חטא העגל בציורו של ניקולה פוסאן cc: ויקיפדיה

"יש נקראין ומִתרגמין נקראין ולא מתרגמין לא נקראין ולא מתרגמין"

דרך אחרת להתמודד עם טקסטים מטרידים מוצגת אף היא בספרות התנאים: "יש נקראין ומִתרגמין נקראין ולא מתרגמין לא נקראין ולא מתרגמין" (תוספתא מגילה ג, לא). כזכור, התורה נקראה בבית הכנסת במקורה העברי ותורגמה על אתר לארמית, שפת הדיבור העיקרית שנהגה בימיהם של חז"ל, אלה הדברים ש"נקראין ומִתרגמין". המשנה, וכמוה התוספתא והבבלי, מגישים רשימה של טקסטים שיש לקרוא אך לא לתרגם:

מעשה ראובן נקרא ולא מיתרגם;

מעשה תמר נקרא ומיתרגם;

מעשה עגל הראשון נקרא ומיתרגם

והשני נקרא ולא מיתרגם; (משנה מגילה ד:י).

הקראת הטקסטים הללו מנכיחה אותם בחיי בית הכנסת באופן טקסי אבל ההימנעות מתרגומם מונעת את הבנתם על ידי רוב העם. כל אחד מהם זקוק דיון נפרד, כאן נתעכב קמעא על מעשה העגל המופיע בפרשתנו. המשנה מפרידה בין מה שהיא מכנה "מעשה העגל הראשון" ובין המעשה השני. והגמרא מסבירה: "איזה מעשה עגל השני? מן 'וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה' (שמות לב, 21) עד 'וַיַּרְא מֹשֶׁה' (שם, 25)" (בבלי ברכות כה, ע"ב). כלומר, סיפור בניית העגל, פולחנו, זעם האל ושבירת הלוחות אינם מצונזרים והם נקראים ומתורגמים בפני הציבור בשבת, ואילו השיחה הקשה של משה ואהרן אינה מתורגמת. משה שואל: "מֶה-עָשָׂה לְךָ הָעָם הַזֶּה  כִּי-הֵבֵאתָ עָלָיו חֲטָאָה גְדֹלָה" ואהרן עונה: "אַל-יִחַר אַף אֲדֹנִי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת-הָעָם כִּי בְרָע הוּא… וַיִּתְּנוּ-לִי [את הזהב] וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה" (שם, 24-22). כלומר, החטא שגרם להשתקת הסיפור אינו המעשה עצמו אלא סיפורו.

בפירושו לסוגייה בבבלי, גורס רש"י שהתיאור "וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה" עשוי ללמד ש"יש ממש בעבודה זרה", ואכן בתלמוד נאמר על הפסוק הזה: "לעולם יהא אדם זהיר בתשובותיו, שמתוך תשובה שהשיבו אהרן למשה פקרו המינין" (שם). לעומתם, בעלי התוספות סברו שהימנעות מן התרגום נובעת משום כבודו של אהרן, ובזאת הם מקבלים את האמור בירושלמי: "לא דומה גנאי יחיד בציבור לגניי ציבור בציבור" (מגילה ד, י; עד, ע"ג). ואולי היה מי שחשב שהחזרה על הסיפור בפיו של אהרון עשויה לקבע אותו בתודעת השומעים יותר מאשר תיאורו. השתקת הסיפור (ולא המעשה עצמו) מלמדת אולי שלדיבור על דבר יש לעתים כוח רב יותר מאשר לדבר עצמו.

"החטא שגרם להשתקת הסיפור אינו המעשה עצמו אלא סיפורו" | cc: ויקיפדיה

דרך שלישית ומרחיקת לכת יותר בהתמודדות עם עניינים מביכים במקרא היא הדרישה להימנע מקריאתם כלל, וכך נאמר במשנה שלפנינו:

ברכת כהנים ומעשה דויד ואמנון, לא נקראין ולא מיתרגמין.

אין מפטירין במרכבה; רבי יהודה מתיר.

רבי אליעזר אומר, אין מפטירין ב'הוֹדַע אֶת-יְרוּשָׁלִַם [אֶת-תּוֹעֲבֹתֶיהָ]' (יחזקאל טז, 2).

לא נדע מה היו הקריטריונים המדויקים להכללת פסקות אחדות כטקסטים שאין לקרוא אותם בציבור ומדוע קטעים אחרים, שגם בהם יש ממד מביך או מטריד לא נידונו בהקשר זה. לדוגמה, דרשת הגנאי על ירושלים ביחזקאל טו ("הוֹדַע אֶת-יְרוּשָׁלִַם") אינה נקראת, ואילו על דרשת הגנאי על ירושלים ושומרון ביחזקאל כג, החריפה לא פחות, אין איסור קריאה. הסברים רבים ניתנו גם לכך שנאמר על ברכת כהנים, הברכה המזוקקת והטהורה ביותר במקורותינו, שהיא אינה נקראת, ועדיין הדברים אינם יוצאים מידי פשוטם.[2]

במקרים אלה השינוים אינם שינויים של אסתטיקה, כמו בשינויי הקרי והכתיב. אין כאן גם הגבלת החשיפה רק לאלה שהלשון העברית שגורה על פיהם, המלומדים יותר, ועל כן חזקה עליהם שידעו להתמודד עם מורכבות הטקסט. במקרה זה יש הימנעות גמורה מהנכחת פסוקים בממד הטקסי והציבורי של קריאת כתבי הקודש.

פרשנות מחדש של טקסטים מביכים

דרך נוספת של חז"ל להתמודד עם טקסטים מביכים היא פרשנותם מחדש (וראו הערה 2). כך בסוגיה המונה דמויות מקראיות שהוצגו בתנ"ך כבעלי דופי:

א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן: כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה… כל האומר בני עלי חטאו אינו אלא טועה… כל האומר בני שמואל חטאו אינו אלא טועה… כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה… כל האומר שלמה חטא אינו אלא טועה… כל האומר יאשיהו חטא אינו אלא טועה (בבלי שבת נה, ע"ב-נו, ע"ב).

ברמת הפשט הסוגייה הזו דנה בבניהם של אישים גדולים (ראובן, בני עלי ובני שמואל) ובמלכים חשובים מבית דוד (דוד, שלמה יאשיהו), מנקה אותם מן ההאשמה החריפה שדבקה בהם ומלמדת שחטאם קטן למעשה בהרבה ממה שניתן להבין מדברי המקרא המפורשים. ראובן לדוגמה, מזוכה מאשמת גילוי ערוות אביו ומואשם רק "שבלבל מצעו של אביו, ומעלה עליו הכתוב כאילו שכב עמה".

רק הדרך השלישית, היינו הימנעות מקריאת טקסטים מסוימים, מדירה מן התודעה כליל פרקים מן המורשת ומעלימה אותם, אם כי הם נותרים בקאנון המקראי. שאר הדרכים מנכיחות דווקא את הטקסט הבעייתי, אולי אף יותר מאשר אם היו נוהגים בו כרגיל: אם לשון נקייה למילים בעייתיות נרשמת בשולי דף החומש, הרי שהדבר דווקא ממריץ לבדוק את הנוסח המצונזר; אם טקסט מסוים אינו מתורגם, הרי שהדבר דווקא מעורר תשומת לב מיוחדת; החזרה על שמות אישים מקראיים בצירוף הקריאה שלא חטאו בליווי דיון מעמיק ומפורט באותו חטא עליו לא עברו, מעלה לתודעה את ההאשמה שנדחית (לכאורה?) ומנכיחה אותה אצל הלומדים והקוראים.

התורה אינה מדחיקה

מה רב המאמץ האנושי לא להתמודד עם מה שדוחק ומאיים. אך התורה אינה מבקשת להדחיק, היא פורשת בפנינו תמונה אנושית עשירה של גדוּלָה ושגרה, של מעשי אומץ ופחדנות, של חזון ושל קטנות מוחין, ללא חשש מלהתמודד עם גילויהם. דומה שחז"ל אף הם כלל לא ביקשו להעלים את הטקסטים המביכים,  אולי הם דווקא רצו לעורר סקרנות כלפי הטקסט שלא תורגם או כלפי האישיות שמעשיה אינם חפים מביקורת, או להראות, בהצגת הבדלי הכתיב והקרי, שיש כמה דרכים לומר כל דבר. אולי דווקא מעשה ההשתקה כביכול של טקסטים מסוימים אין מטרתו אלא הנכחתו בשיח.

האמור לעיל מעלה שאלות על שליטה על מקורות המידע בעולמנו שלנו, שבו הכל חשוף (פייסבוק, בלוגים וכו'), ובה בשעה חסוי לגמרי (תכניות גרעין סודיות הנרקמות בחדרי חדרים), ובא לעורר את השאלה כיצד ראוי לנו בעולמנו המורכב להתמודד עם שאלות אלה.

שבת שלום,

הרבה דליה מרקס