פרשיית שלמה קרמר, שנחשפה בניוז1 ובמעריב, מגלה שהמדינה שילמה לבכיר לשעבר באוצר 2.2 מיליון ש"ח פיצוי כספי על הפרת חוזה שמן עבור ייעוץ לתוכנית ויסקונסין. הפרשייה מעלה מספר תהיות קשות:
1. מדוע מי שעל פי הודאת המדינה הוציא כספים בניגוד לנהלים היה גם זה שהמדינה פתחה מולו בהליכי התקשרות חוזית על סכומי עתק של 160 אלף דולר לחודש (2 מיליון דולר שנתית) עבור שנת ייעוץ?
3. ובהמשך לכך, איזו הסדרה ישנה לגבי ניגוד האינטרסים האפשרי בין מי שמעורבים בתכנון תוכנית ממשלתית מופרטת כשהם גם אלו הצפויים ליישמה ולקטוף רווחים ממנה, במסגרת התקשרות חוזית עם המדינה?
[קרמר בעצמו, טוען בכתב התביעה – ובית המשפט לא מקבל טענה זו – כי אילולא "מרחה" אותו המדינה עם תשובה לא ברורה, הוא יכול היה להציע שירותיו לתאגידים שניגשו למכרז של ויסקונסין. גם פה אנו רואים כיצד אין, כפי הנראה, מענה ראוי לניגודי אינטרסים בהליך גיבוש מדיניות ממשלתית מופרטת].
תגובות מהארגונים:
עו"ד טלי ניר, מנהלת מחלקת זכויות חברתיות באגודה לזכויות האזרח: "לאורך התקופה הממושכת שבה עקבנו אחר תכנית ויסקונסין, התקשינו להבין מדוע הממשלה מעדיפה להשקיע סכומי עתק בתכנית שלא רק פגעה בכבודם של דורשי העבודה אלא התבררה גם כבזבזנית ובלתי יעילה, במקום לעשות את המתבקש – לתת לשירות התעסוקה את הכלים הבסיסיים למימוש ייעודו"
