cc: ויקיפדיה. הוצאתו להורג של אגג, מלך העמלקים, בידי שמואל הנביא. תחריט של גוסטב דורה
דבר תורה לפרשת בשלח מאת לינור ליבלין
ראשית, ברצוני להודות לרבה ג'וליה שלימדה אותנו בשבוע שעבר על "ערב רב," אותם "אחרים" בקרבם שליוו את בני ישראל בצאתם ממצרים. דיון זה, שנגע בדינמיקה של האשמת האחר או אימוצו, מעלה מאליו את השאלה שברצוני להעלות כאן בקשר לאבטיפוס "האחר", הלא הוא עמלק, שמסיים את פרשתנו.
אתחיל מהסוף, לאחר הקרב ברפידים שבו ניגף עמלק:
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר, וְשִׂים, בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ: כִּי-מָחֹה אֶמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם. וַיִּבֶן מֹשֶׁה, מִזְבֵּחַ; וַיִּקְרָא שְׁמוֹ, יְהוָה נִסִּי. וַיֹּאמֶר, כִּי-יָד עַל-כֵּס יָהּ, מִלְחָמָה לַיהוָה, בַּעֲמָלֵק–מִדֹּר דֹּר. (שמות י"ז: י"ד-ט"ו).
הדבר הראשון המרתק אותי כאן הוא מעשה הכתיבה. האם אין כאן הפרזה (האם לא די באמירת ה')? או אולי זו גישה נבונה פסיכולוגית? האין אנו, במיוחד בגיל מתקדם, רושמים דברים כדי לא לשכוח? והאין בכתיבה ובקריאה בקול רם מעשה של נטילת בעלות (ואחריות)? או אולי ה' כאן מנהל את הזיכרון לפרטי פרטיו? וכאילו להדגיש נקודה זו, קטע מאוחר יותר בספר דברים מסתיים כך (כ"ה: י"ז-י"ט):
תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם; לֹא תִּשְׁכָּח.
אך האם אין הציווי "לא לשכוח למחות את זכר עמלק " – זכר עמלק שאותו ה' ימחה לגמרי – דבר והיפוכו? ומה משתמע מהעברת האחריות לעשייה מה' לאדם?
ומיהו או מהו אותו עמלק שאותו אסור לנו לשכוח? גם אם, כפי שעולה מספר דברים, העמלקים הפתיעו את בני ישראל במסעם, זינבו בהם כשהם היו מורעבים ותשושים, וקטלו את כל הנחשלים (החלשים, החולים והקשישים), האם יש בכך כדי להצדיק רצח עם או להסביר למה עוונות האבות ייפקדו על הדורות הבאים? אם נבין את הציווי כפשוטו, כפי שמתברר שעושים כמה פרשנים (בעוד שאחרים נמנעים מכך), האם מדובר על מעגל אלימות עד אין קץ? עצם המורכבות של סדרת שאלות זו צופנת בחובה את הניגודים שבין התפיסות השונות ביחס לפסוקים אלה. הם זכו לפירושים רבים ואין ספק שסיפור עמלק הטביע חותם עמוק לאורך הדורות.
יש פרשנים שטוענים אחת מהשתיים: או שהעמלקים ירדו פיזית מעל בימת ההיסטוריה או שלא ניתן עוד לזהותם כאחד העמים בימינו. ולכן המצווה למחות את עמלק בטלה ואין לה שום פן מעשי בימינו. אך שתי גישות פרשניות ממשיכים ללוות את הציווי. ישנו הטיעון הפסיכולוגי, והוא שהמאבק מתקיים בליבו של כל יהודי ויהודי. לפי קריאה זו של הטקסט, עמלק הוא "האני האחר," היצר הרע שיש לכבשו כדי ששם ה' יהיה שוב שלם.
פירוש אחר שהוצע על ידי הרבנים הוא שעמלק היווה את האיום הראשון על שלמותו של עם ישראל. משום כך הפך עמלק לסמל לאיומים לעתיד לבוא על קיום העם היהודי. הדוגמה הבולטת היא המן, שאמור להיות מזרע אגג מלך העמלקים. ואכן, אנו "מוחים" בקול הרעשנים את שמו של המן כאשר אנו קוראים במגלת אסתר בפורים. המן הוא אבטיפוס העמלקי. אך אינו היחיד. עמלק "זוהה" עם הנאצים כמובן, אך בתקופות היסטוריות שונות גם עם רומא, עם הנוצרים, והיום, בין השאר, עם הפלסטינים.
רוברט אייזן, בספרו "השלום והאלימות שביהדות," דן בטקסטים תנ"כיים, רבניים, פילוסופיים, קבליים ומודרניים כדי להראות שאפשר להשתמש באותו טקסט עצמו כדי לקדם גם אלימות וגם שלום. הטיעון מורכב, וכדאי לקרוא את ספרו של אייזן, אך ישנם דתיים לאומיים היום שעבורם מסמל עמלק את המכשולים בפני הגאולה המשיחית, אשר אותה עליהם להביא ולא לחכות לה. בגלל הקשר להמן הפך דווקא פורים לנקודת התלקחות שבה אוחזים בנשק נגד האיום האמתי או המדומיין על הגשמת ייעודו של העם היהודי.
בספרו "מנהגים פזיזים: פורים ומורשת האלימות היהודית" מביא אליוט הורוביץ סקירה היסטורית של האופן שבו השתמשו גם נוצרים וגם יהודים במגלת אסתר כדי להסביר ולהצדיק פרעות באחר. החל מימי הביניים הפך פורים לאירוע קרנבלי, של פריקת עול חגיגית, ולמעשה למועד של "אלימות חגיגית." הורוביץ גם מתאר בפרוטרוט את הגילויים הממאירים של אלימות בפורים בישראל היום, על ידי מתנחלים דתיים ימניים קיצוניים נגד פלסטינים, שאותם הם רואים כעמלק. למעשה הם מחילים היום את המונח עמלק גם על פוליטיקאים יהודיים שמאלניים, וההגדרה מתרחבת והולכת ומקיפה את כל מי שאינם מסכימים עמו. הנה כמה דוגמאות מספרו של הורוביץ, הלקוחות מקטע המתחיל ב"כיבוש מחדש החגיגי של בית הדסה" בחברון בשנת 1981:
- פורים תשמ"ו (1986). מתנחלים יהודיים צועדים ברחובות חברון כשהם נושאים בובות של דמויות שונות ממגלת אסתר. אחד המתנחלים עוטה כפייה על הבובה של המן, שאותה הם תולים.
- פורים תשמ"ט (1989). הצעדה (שכבר הפכה למסורתית) ברחובות חברון הערבית נעשית מתגרה אף יותר. מתנחלים יהודיים נושאים שלד שעל ראשו כפייה ועל צווארו חבל, ואף שורפים דגלי פלסטין. כמה ילדים יהודיים נושאים רובי צעצוע שאותם הם מכוונים בצורה מאיימת על בני גילם הפלסטיניים.
- ואז מגיעה שנת תשנ"ד (1994). "חג פורים חל ביום השישי הראשון של הרמדאן – המצב הרגיש ביותר שאפשר לתאר בעיר האבות המסוכסכת. באותו בוקר יום שישי גורלי הביא ד"ר ברוך גולדשטיין את נשקו החצי-אוטומטי אתו לתפילות פורים במערת המכפלה וירה לתוך האולם הסמוך שבו התפללו מוסלמים" (בפיגוע נהרגו 29 מתפללים ונפצעו 125).
לא אוסיף עוד; הדברים מבחילים מדי. אך מאז נוכס עמלק כדי לכלול גם יריבים פוליטיים ולא רק רוחניים: "בסוף שנת 1996, לאחר שהתפוצץ אוטובוס ברחוב יפו, שמע כתב מעריב עובר אורח המכריז: 'הכול בגלל השמאלנים של מרצ. נטפל בהם. מבחינתנו הם עמלק.'"
**
עמלק מטיל עלינו את חובת הזיכרון. הפרשה שלנו מדגישה את כישלון בני ישראל לזכור. בני ישראל מהללים בשירת הים את הינצלותם ממצרים ומצהירים על נאמנותם לה'. אך עד מהרה תופסים צרכיהם הגופניים – רעבונם, צימאונם – את מקומם של השמחה והמסירות. אנו עדים – תוך כדי יציאת מצרים ועד לקרב ברפידים – למחדל מזהיר (או אולי הוא רגיל?) של הזיכרון האנושי, מחדלם של בני ישראל אף לזכור את האלוקים שזה עתה היללו בשירת הים. לה' יש זיכרון ארוך יותר, אך דווקא מתוך מצבם הפגיע והשברירי על בני ישראל להילחם בעמלק.
שלא כמו יציאת מצרים, שאותה מנהל ה', הקרב ברפידים מתנהל כולו תחת חסות אנושית. משה מבקש מיהושע לבחור כמה אנשים ולפקד על המלחמה, בעוד שהוא עצמו מתיישב בראש הגבעה הצופה על שדה הקרב. בידו מטה ה' וכאשר הוא מרים את ידו ישראל גובר. אך משה מתעייף. לכן אהרון וחור מושיבים אותו על אבן ותומכים בידיו עד שעמלק נסוג. איזה סיפור אנושי. הקרב ברפידים הוא תוצר של שיתוף פעולה יוצא דופן, בין משה, אהרון וחור, ובין שלושתם ובין הצבא הישראלי שתחת פיקודו של יהושע. המטה שביד משה, אשר קודם לכן הוציא מים, אינו במקרה הזה כוחו של ה' אלא הסמל, התזכורת לכוח זה, שנותנת להם את הכוח שהם יכולים למצוא בתוך עצמם.
רוברט אייזן, כפי שציינתי, מתייחס לא רק לאלימות אלא גם ל"שלום" שביהדות. כשהוא מראה לנו כיצד פורשו אותם טקסטים עצמם כדי לקדם אלימות ולקדם שלום, הוא מראה לנו שיש לנו ברירה. כשעמלתי על כתיבת דבר תורה זה סיפרה לי דינה רוסקיס על כפתור של כת המנוניטים שהגיע לידיה ועליו כתוב: "לזכור פירושו לפעול למען השלום." מורשת עמלק היא האחריות להתמודד עם חובת הזיכרון. אסור לנו לשכוח לזכור. אך עלינו לזכור גם שאנו איננו ה'. ולכן עלינו גם לזכור לשכוח.
מקורות:
Robert Eisen, The Peace and Violence of Judaism (Oxford University Press, 2011)
Elliott Horowitz, Reckless Rites: Purim and the Legacy of Jewish Violence (Princeton University Press, 2006)
תודות: ניל קפלן, דינה רוסקיס
