נטעה אם נחשוב שעמוד הענן ועמוד האש סיימו את תפקידם עם הקמת המדינה. הם חיוניים לחיינו כיחידים וכחברה לא רק בעודנו במדבר, אלא גם ביושבנו במדינת ישראל. מהם עמוד הענן ועמוד האש שמורים לנו כחברה את הדרך? מה צריך להוביל אותנו כחברה וכמדינה? דבר תורה לפרשת "בשלח" מאת הרב סיגל אשר.
"וַיהוָה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן, לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ, וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ, לְהָאִיר לָהֶם לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה. לֹא יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם וְעַמּוּד הָאֵשׁ לָיְלָה לִפְנֵי הָעָם." (שמות י"ג, 21-22)
הפרשה מתארת את השתלשלות הדברים לאחר שפרעה הסכים שבני ישראל יעזבו את ארץ מצרים. היא כוללת את מעמד קריעת ים סוף ואת שירת הים, פתרונות למחסור של העם במזון ובמים, וגם את המלחמה הראשונה בעמלק. פסוקים ספורים מתחילת הפרשה מסופר על עמוד הענן ועמוד האש שליוו את העם: עמוד הענן הראה להם את הדרך ביום, ועמוד האש האיר להם בלילה. בהמשך פרשתנו מסופר כיצד הגן עמוד הענן על בני ישראל כאשר המצרים רדפו אחריהם, בכך שעמד בין מחנה מצרים ומחנה בני ישראל וחצץ ביניהם. מאוחר יותר, לאחר שנבנה המשכן, הענן כיסה את המשכן, וסימן לעם מתי יש להמשיך במסע. עמוד הענן ביום ועמוד האש בלילה היו לנגד עיני בני ישראל כל הזמן, והיה להם תפקיד מאוד משמעותי.
"פסוקים ספורים מתחילת הפרשה מסופר על עמוד הענן ועמוד האש שליוו את העם"
מהו עמוד האש של החברה הישראלית
סדרת הטלוויזיה "עמוד האש", ששודרה בשנות השמונים של המאה העשרים, סקרה את התפתחות הציונות במהלך ה"הליכה במדבר" עד להקמת המדינה. אולם נטעה אם נחשוב שעמוד הענן ועמוד האש סיימו את תפקידם עם הקמת המדינה. הם חיוניים לחיינו כיחידים וכחברה לא רק בעודנו במדבר, אלא גם ביושבנו במדינת ישראל. מהם עמוד הענן ועמוד האש שמורים לנו כחברה את הדרך? מה צריך להוביל אותנו כחברה וכמדינה?
אם נתבונן סביב נראה זכויות אדם שנרמסות; אנשים מחוסרי דיור; ילדים, נשים וגברים שחיים תחת צילה של אלימות; אנשים שעובדים בתנאים לא הוגנים, ולא מצליחים לחיות מיגיע כפיהם; מספר גדל והולך של אנשים שחיים בעוני; נשים שנסחרות לזנות בכפייה; קשישים שאינם יכולים להזדקן בכבוד; בעלי צרכים מיוחדים שאינם מקבלים טיפול הולם; אנשים שאינם יכולים לממש את זכותם להקים משפחה; נאנסות שמואשמות באונס שעברו; חושפי שחיתויות שנענשים על גילוייהם; אזרחי המדינה שאינם שווי זכויות; מבקשי מקלט שנרדפים מבלי שמצבם ייבדק; מצב מלחמה שנמשך כבר עשורים; כל אלה ועוד מתרחשים ממש מתחת לאפינו, אבל נוח לנו לא לראות אותם. חלקם של האנשים ה"שקופים", הלא נראים, הולך וגדל. כל עוד איננו ביניהם, אנחנו מעדיפים לא לראות, לא לדעת. עדיף לטאטא מתחת לשטיח, כאילו זה לא קורה כאן.
מה קרה לאמפתיה שלנו, ליכולת להתבונן מסביב ולרצות לשנות? מה קרה למחוייבות ההדדית שלנו, לידיעה שאם לשכני לא טוב, גם לי לא טוב? איפה המגדלור המוסרי שלנו?
ללא עמוד הענן ועמוד האש שינחו אותנו בדרכנו – הן כיחידים והן כמדינה – אנחנו אובדים. יש אנשים שהפכו את עצמם לעמודי אש בנסיבות טראגיות כדי שהזעקה תישמע, כדי להזכיר לנו לשוב ולחפש את עמוד הענן ועמוד האש שלנו כחברה, ולהזכיר למדינה את תפקידה ואת מחויבותה כלפי החברה.
בספר "על העיוורון" מתאר ז'וזה סאראמאגו חברה, שבה האנשים הולכים ולוקים בעיוורון, עד שכולם עיוורים, מלבד אישה אחת, אשת הרופא. באופן סמלי ואירוני כאשר אדם באותה עיר מתעוור, הוא רואה הכל בצבע לבן, כאילו ההתעוורות היא נוחה, רכה ונעימה. אחר כך מתברר שהחושך הלבן הוא אשלייה. בכאוס שנוצר לאחר ההתעוורות מופר כל חוק, כל אדם דואג לעצמו, וכנופיה אלימה משתלטת על העיר. כך קורה שהאנשים, שהתעוורו משום שלא רצו לראות את המתרחש סביבם, נופלים קורבן לאותם דברים שהם עצמם לא רצו לראות. ההצלה מגיעה לאחר שאשת הרופא, שעיניה נשארות פקוחות ורואות, מנהיגה קבוצה של עיוורים. קבוצה זו מתמודדת עם המצב כקבוצה ולא כיחידים, תוך שחבריה מסייעים זה לזה ותומכים זה בזה. בדרך של חמלה, אחווה וערבות הדדית זוכים העיוורים שוב במאור עיניהם.
רק אם נתבונן סביבנו – ועבור התבוננות אמיתית אין צורך בעיניים אלא בלב – נוכל להיטיב את חיינו ולחיות כחברה בריאה יותר. אנו זקוקים לעמוד אש ועמוד ענן, שיורו לנו את הדרך, יהוו תזכורת מתמדת לכיוון שאליו ברצוננו לפנות, ויזכירו לנו כל אימת שאנו סוטים מהדרך.
מי ייתן שנשכיל לצעוד, כיחידים וכחברה, לאורם של עמוד האש ועמוד הענן. מי ייתן שיורו לנו את הדרך לתקן עוולות, וימנעו ערפול ועצימת עיניים, למען חברה בריאה וצודקת. ברוך הנוטע בנפשנו את הכוח לשנות ולתקן.
שבת שלום,
הרב סיגל אשר
