בהנחה והתקיים שיעבוד מצרים, הוא היווה הפרה רבתי של זכויות אדם, והמאבק בו היה מוצדק לחלוטין, אך כמו בכל מאבק חייבת תמיד להישאל שאלת מחיר המאבק והצדקתו, ולגבי שני הצדדים. הרב משה יהודאי בדבר תורה לפרשת "וארא"
עיקר עניינן של הפרשיות הראשונות בספר שמות הוא כידוע סיפור שעבוד בני ישראל במצרים והיציאה ממנה, על פיה נקרא שם הספר בשפות אחרות, כגון אקסודוס (באנגלית). סיפור יציאת מצרים הוא סיפור הפיכתם של בני ישראל מהמוני עבדים מדוכאים ומושפלים, חסרי תודעה עצמית, לעם מאוחד שיש לו ערכים דתיים, רוחניים ותרבותיים משותפים. הערכים הללו התגלמו בתורה אשר ניתנה לו בראשית דרכו בסיני, ויש לו ייעוד משותף – להתנחל בארץ כנען ולהקים בה בית לאומי עצמאי, שיתנהל ברוח התורה.
שלח את עמי
אך לא הייתה זו כידוע יציאה פשוטה וחלקה. כולנו מכירים היטב את הסיפור על הדו-קרב שהתנהל בין משה לפרעה, דו-קרב ממושך, כאשר הדרישה הבסיסית של משה, שהפכה להיות סיסמה מהדהדת – "שלח את עמי" – שלא נענתה, כי פרעה רצה את בני ישראל כעבדים, וכי למה יוותר בקלות על כח עבודה זול כל כך? ואז מתחילה סדרת עשר המכות, אשר בסופה, אחרי המכה הקשה מכולן, מכת בכורות, נעתר פרעה לבקשת משה ויציאת מצרים מתבצעת.
יש בסיפור המכות תמיהות, בין היתר בעניין העיקרון החשוב של בחירה חפשית, אשר נשללה מפרעה כאשר ה' חיזק את ליבו לבל יישמע למשה, וכן באשר לעצם היארעותן של המכות – ושני עניינים אלה ראויים לדיון נפרד. אך אני מבקש לעסוק באספקט אחר שלהם, באספקט המוסרי, שהוא בעיני החשוב והמשמעותי ביותר, מעבר לעניינים הפילוסופיים האחרים.
"גם אם נביא בחשבון את עובדת היותם של מצרים רבים משתפי פעולה עם דיכוי העברים, עדיין יש לפסול לחלוטין עונש זה של מניעת מים מכלל תושבי מצרים למשך שבוע ימים."
ממיתולוגיה לאתיקה בסיפור יציאת מצרים
השאלה היא, מהו הלקח האתי-חינוכי מסיפור מכות מצרים, כמו מכל סיפור מיתולוגי אחר, בין אם הוא התרחש ובין אם לא. אחד העם, המנהיג הציוני הדגול והפובליציסט המהולל, כותב במאמרו "משה":
יש לנו משה אחד, משה שלנו, זה שצורתו קבועה בלב עמנו מדור דור והשפעתו על חיינו הלאומיים לא פסקה מימי קדם ועד עתה. וכשם שמציאותו של משה זה אינה מוטלת בספק אצלי, כך גם מהותו ברורה לי ואינה עלולה להשתנות על ידי שום מציאה ארכיאולוגית
כך גם לגבי מכות מצרים, להן אנו מודעים היטב מזה עשרות דורות, בעיקר כאשר אנו מסובין סביב שולחן הפסח בליל הסדר ובמהלך הערב אנו קוראים את עשר המכות, להן נתן ר' יהודה את הסימן: "דצ"ך עד"ש באח"ב". בדרגות שונות, היוו עשר המכות מעין עונשים קולקטיביים על כל בני העם המצרי
יט וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, אֱמֹר אֶל-אַהֲרֹן קַח מַטְּךָ וּנְטֵה-יָדְךָ עַל-מֵימֵי מִצְרַיִם עַל-נַהֲרֹתָם עַל-יְאֹרֵיהֶם וְעַל-אַגְמֵיהֶם וְעַל כָּל-מִקְוֵה מֵימֵיהֶם–וְיִהְיוּ-דָם; וְהָיָה דָם בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרַיִם, וּבָעֵצִים וּבָאֲבָנִים.
את המלים "בעצים ובאבנים" מפרש רש"י – "מים שבכלי עץ ובכלי אבן" ויש המפרשים שגם הלחלוחית בעצים ובאבנים הפכה לדם, או שגם בפסלי האלילים יהיה דם.
גם אם נביא בחשבון את עובדת היותם של מצרים רבים משתפי פעולה עם דיכוי העברים, עדיין יש לפסול לחלוטין עונש זה של מניעת מים מכלל תושבי מצרים למשך שבוע ימים. בשום פנים לא נוכל לראותו כראוי וכצודק. וכך גם במידה זו או אחרת לגבי יתר המכות.
רבי יעקב הלוי בן משה מולין. הנקרא מהר"יל (1360 – 1427) נחשב כ"אבי מנהגי אשכנז'. בספרו "מנהגי המהרי"ל" הוא כותב:
ונוהגין לזרוק מעט מן הכוס באצבע כשמגיע לדם ואש ותימרות עשן, וכן כשמזכיר המכות דצ"ך עד"ש באח"ב בכלל ובפרט, הכל ט"ז פעמים.
פרשן התורה הידוע רבי יצחק בן יהודה אַבְּרַבַּנְאֵל (1437 – 1508), כלכלן, מדינאי, פילוסוף ופרשן, כתב בפירושו להגדה של פסח "זבח פסח":
נוהגים להטיף מן הכוס טיפות-יין בספירת המכות לרמוז בזה כי אין שמחתנו, שמחה שלמה על-כך שבגללנו נענש עם שלם.
אף-על-פי שהשונא היה ראוי לאותה מפלה, אין היא גורמת לנו שמחה אמיתית. ההגדות הלא אורתודוכסיות אימצו מנהג זה, כדוגמת ההגדה הרפורמית האמריקאית:
Though we descend from those redeemed from brutal Egypt and have ourselves rejoiced to see oppressors overcome, yet our triumph is diminished by the slaughter of the foe, as the wine within the cup of joy is lessened when we pour ten drops for the plagues upon Egypt
"למרות שאנו צאצאיהם של אלה אשר נגאלו ממצריים הברוטאלית ושמחנו לראות במפלת המדכאים, נצחוננו מועם בשל הרג האויב, וכשם שהיין מופחת מהכוס, כך גם שמחתנו כאשר אנו מטיפים עשר טיפות על עשר המכות." (תרגומי – מ.י.)
וכך גם הגדות ליברליות אחרות, ובהן הישראלית.
גם ההלל, הנאמר במלואו בסוכות, שבועות, חנוכה ובקהילותינו גם ביום העצמאות, נאמר בשביעי של פסח, היום בו לפי המסורת חצו אבותינו את ים סוף בחלקו בלבד, בדילוג, והטעם:
"באותה שעה מלאכי השרת לומר שירה לפני הקב"ה. אמר להם: מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפני? " (בבלי סנהדרין ל"ט ב ומקומות אחרים)
בהנחה והתקיים שיעבוד מצרים, הוא היווה הפרה רבתי של זכויות אדם, והמאבק בו היה מוצדק לחלוטין, אך כמו בכל מאבק על שחרור מעמדי, לאומי, גזעי, דתי או אחר, חייבת תמיד להישאל שאלת מחיר המאבק והצדקתו, ולגבי שני הצדדים.
ואסיים בקטע מתוך ההגדה הליברלית הבריטית:
"Oh God' teach us to rejoice in freedom' but not in its cost for us and
for our enemies. Let there come a day when violence is no more and we shall be free to rejoice without sadness, to sing without tears"
אל אלהים, למד אותנו לשמוח על חרותנו אך לא על מחירה של החרות לנו ואף לאויבינו. מי יתן ויום יבוא, בו לא תהיה יותר אלימות ואנו נהיה חפשיים לשמוח שמחה שלמה ללא עצב, לשיר ללא דמעות. (תרגומי – מ.י.)
אמן כן יהי רצון.
שבת שלום,
הרב משה יהודאי
