לעיון הציבור: דוח היסטורי החברה להכשרת היישוב מ-1920: 2.6 מיליון דונם בחזקת הבדואים בנגב. ראו קישור מטה.
לחצו כאן:>> לקריאת הדוח של החברה להכשרת היישוב [החלק בעברית מעמ' 62]
מידע רקע להבנת הדוח:
הגוף הציוני המרכזי, בזמנו, "החברה להכשרת היישוב", ארגן את הסקר הציוני המקיף הראשון של אדמות הנגב, שפורסם ב-1920 [ונמצא בקישור מטה וגם בארכיון הציוני, פתוח לעיון הציבור]. 2.6 מיליון דונם תועדו בחזקת הבדואים [לעיתים מופיעה יחידת המידה הטורקית "חבלים" – 1 חבל= 1.75 דונם].
על הסקר חתום ד"ר יעקב טהון, שהיה מנהל החברה ולפני כן מנהל המשרד הארישראלי של ההסתדרות הציונית וחבר בהנהלתה. בסקר חשוב זה, חוקרי החברה סוקרים את מצבת השבטים, העיבודים החקלאיים והחזקה בקרקע.
מסקנות הסקר ברורות – חלקים גדולים של אזורי הנגב מיושבים, מעובדים ונמצאים בחזקה בדווית, (גם אם לא רשומים אצל שלטונות המנדט או קודם לכן אצל העות'מנים). מקריאה מדוקדקת ברור כי הדוח של סקר הקרקעות לא עושה "חיים קלים" לבדואים ומערער לא פעם על עדויותיהם, כך שמדובר בדוח עצמאי במקורותיו, קפדני ועם הערכות מינימאליות.
בדוח מצוין שבאזורים המקיפים את בארשבע נמצאים 2,660,000 דונם בחזקת הבדואים, לפי שיטת הבעלות הבדואית המסורתית, ושכ-35% מהם מעובדים (עיבוד מקנה חזקה גם לפי החוק העות'מני שישראל מכירה בו, ולא רק לפי שיטת הבעלות הבדואית המסורתית שישראל מתכחשת לה). כלומר:
סה"כ כ-2.6 מיליון דונם בחזקת הבדואים, מתוכם מיליון ו-90 אלף דונם גם מעובדים. כיום דורשים הבדואים 650 אלף דונם.
הדוח של הסקר אף מפרט את הבעלויות בקרקע ואת עיבודי הקרקע ברמת השבט, תוך ציון שמותיהם של יותר מ-90 שבטים, המאוגדים במטות כדלקמן:
- מטה העזאזמה מחזיק ב 770,000 דונם קרקע, מתוכם 140,000 (20%) מעובדים.
- מטה התיאהא הוא בעלים של 1,120,000 דונם, מתוכם 640,000 (40%) מעובדים.
- לענייננו, הדוח מציין גם את בני עוקבה, (דהיינו, שבט אלעוקבי מאל עראקיב), שבבעלותו 26,250 דונם ואשר מעבד 40% משטחו.
- מטה הג'באראת הוא בעלים של 66,000 דונם, מתוכם 38,000 (60%) מעובדים.
- מטה התראבין הוא המחזיק של 778,750 דונם, מתוכם 272,000 (35%) מעובדים.
דוח הסקר של החברה להכשרת היישוב אף נכנס לפירוט מדוקדק של אורחות החיים של השבטים. כך למשל קובע הדוח כי מטה התיאהא שלט במשך כמה מאות שנים על דרום ארישראל. המטה עיבד בעיקר חיטה, שעורה ודורה, אך גם אבטיחים ששימשו מזון לגמלים. בפרק העוסק בתנאי החיים נכתב כי התיאהא הם "בעיקר עובדי אדמה, והם בדרכם ליהפך לחקלאים… הם חיים על אדמתם ועוזבים אותה רק לצורכי מרעה". תיאורים אלו מאפשרים להבין כי חלק ניכר מהבדואים היו חקלאים או קיימו אורח חיים חקלאי למחצה, ולא היו רק רועי צאן נוודים.
[הדוח מובא באדיבות פרופ' אורן יפתחאל, ד"ר אחמד אמארה וד"ר סנדי קדר, שצילמו את הדוח מהארכיון הציוני המרכזי במסגרת מחקרם – "עיון מחודש בהלכת 'הנגב המת': זכויות קניין במרחב הבדווי". אנו מודים להם על כך מקרב לב]
בגדול, מעמדם של הבדואים בישראל (והשטחים) אינו שונה בהרבה ממעמד שבטי הצ'ירוקי – Cherokee ואחרים שגורשו מאדמותיהם בדרום מזרח ארה"ב, בהיעדר רישום ותיעוד בעלות (כחוקי וכטעם האדם הלבן).
כך גם לא עולה תוקפן המוסרי והמשפטי של הוראות יישובם מחדש (לנוחיות השכנים) על עוולת ה- Indian Removal Act of 1830, כפי שהוכרה בהמשך לצורך שיקומם.
מה לעשות, באמת לא נעים…..! http://en.wikipedia.org/wiki/Trail_of_Tears
פינגבאק: סופות בנגב | החברים של ג'ורג'
פינגבאק: מבולבלים מהעובדות הסותרות על סוגיית הבדואים? | הבלוג של יריב מוהר
רגע, בוא נניח לרגע שבאמת הבדואים עיבדו 850,000-900,000 דונם ב-1948. אבל 90% מהם ברחו/גורשו/נתקעו מעבר לגבול ב-1948. זה לא אומר שהבעלות שלהם רלוונטית רק ל-90,000 דונם ולא ל-650,000 להם הם טוענים?
אתה חושב שגירוש זה של – נניח – חלק מהמשפחה ב-48, מותיר נישול החלקים שנותרו בישראל מאדמת המשפחה? כך בחשבון שהקניין אצל הבדואים איננו אישי כמו בחברה המערבית אלא שייך לראשי החמולה או לאב משפחה מורחבת שלפעמים יש כמה משפחות גרעיניות תחתיו, לעיתים יותר ממאה איש, כך שגירוש חלק מהם לא מותיר נישול של הנותרים.
פינגבאק: לאן פלשו הבדואים? | העוקץ
פינגבאק: ההונאה הגדולה: כך ממציא השמאל את הבעלות הבדואית