עדויות מנהיגים ציוניים על נוכחות הבדואים בנגב ›

[המידע באדיבות פרופ' אורן יפתאל, ד"ר סנדי קדר וד"ר אחמד אמארה, והוא מבוסס על מקורות ראשוניים.]

מסמכים ויומנים של מנהיגים ומוסדות ציונים מראים כי הרבה לפני קום מדינת ישראל: 1. הנגב היה מיושב; 2. הבדואים היו ידידותיים לעולים הציונים;  3. היו בבעלות הבדואים קרקעות רבות; 4. הציונים הכירו בשיטת הבעלות הבדואית המסורתית; 5. שטחים רבים היו מעובדים על ידי הבדואים – דבר המקנה חזקה בקרקע לפי החוק העות'מני התקף עד היום.

זלמן דוד ליבונטין, סוף המאה ה-19, מתוך "לארץ אבותינו":

מציין את היחס הידידותי של הבדואים למשלחת ציונית, ואת נכונותם למכור להם בזול קרקעות רבות, כך שיישבו ליד הבדואים. המשלחת המליצה כי מרבית ההתיישבות היהודית צריכה להיעשות בנגב, בשל ריבוי הקרקעות שהבדואים מוכנים למכור. איך אנו גומלים לבדואים כיום?

זלמן דוד ליבונטין, 1936:

"ונלך בדרך מעזה כארבע-חמש שעות הלוך וסבוב שדות ושכונות בדווים, ונבוא עד נחל גרר לפנות היום… ומשני עברי הנחל נטויות שורות-שורות אוהלי בדויים רועי צאן. אילנות אין שם וכל הכיכר זרועה חיטה ושעורה." (ליבונטין, 37 :1936).

מנחם שינקין, ממנהיגי היישוב הציוני, בעקבות מסע לנגב ב-1912:
"במוצאי שבת עם חשכה עזבנו את מקום תחנתנו ונלך צפונה-מזרחה בדרך באר שבע… פה ושם נמצאים משכנות הערביים, שהן כעין תערובת של בתים, צריפים ואוהלים… דרך רחבה וטובה למסע עגלות עוברות בין שדות תבואות, זרועים שעורה, חיטה ותירס שהביאה אותנו על גבעת העיר באר שבע… בערב הזמין אותנו פקיד החבל לסעודה… שוחחנו על התפתחות העיר… האדמה מסביב פורייה. שדות תבואה למכביר…"

יוסף ויץ, ממנהיגי הציונות, מראשי הקק"ל ולימים מנהל מינהל מקרקעי ישראל, 25.11.1948 [מתוך- "יומני ואגרותי לבנים" יצא ב-1965] מאשר את תקפותה של שיטת הבעלות הבדואית המסורתית:

"בתקופה התורכית לא חל רישום של אדמות הנגב. הבעלות על הקרקע נסתמכה על מסורת שנרשמה ב'דפתארות', [דהיינו] פנקסים שהיו שמורים בידי השייח'ים והמוח'תארים. כל פעולה משפטית בקרקע נרשמה בדפתראות והבדווים התייחסו אליה בכבוד ואמון".

החברה להכשרת היישוב, 1920 – 2.6 מיליון דונם בבעלות בדואית
החברה להכשרת היישוב ארגנה את הסקר הציוני המקיף הראשון של אדמות הנגב, שפורסם ב-1920 [וזמין כעת באתרינו לעיון הציבור כמו גם בארכיון הציוני]. על הסקר חתום ד"ר יעקב טהון, שהיה מנהל החברה ולפני כן מנהל המשרד הארישראלי של ההסתדרות הציונית וחבר בהנהלתה. בסקר חשוב זה, חוקרי החברה סוקרים את מצבת השבטים, העיבודים החקלאיים והבעלות בקרקע. ומסקנות הסקר ברורות – חלקים גדולים של אזורי הנגב מיושבים, מעובדים ונמצאים בבעלות בדווית. בדוח מצוין שבאזורים המקיפים את בארשבע נמצאים 2,660,000 דונם בבעלות הבדווים, לפי שיטת הבעלות הבדואית המסורתית, ושכ-35% מהם מעובדים.

החוקר אליהו אפשטיין (אילת), 1939:

מציין כי בנגב הצפוני עובדו באופן "פרמיטיבי" (כלשונו) בין 2.1 ל-3.5 מיליון דונם של דגנים (Eliahu Epstein, Bedouin of the Negev, 71 Palset. Explor. Q. 59, 70[1939]). אדמה מעובדת 10 שנים היא לפי החוק העות'מני – התקף עד היום – בחזקת המעבד. כיום תובעים הבדואים 650 אלף דונם בלבד.

יהודים רוכשים קרקעות מבדואים על בסיס הכרה בשיטת הבעלות הבדואית המסורתית:

רכישת המקרקעין היהודית הראשונה ב-1913 של אדמות קיבוץ רוחמה משבט העטאונה, אושרו ונרשמו על-ידי העות'מאנים בדיעבד.