המיתוסים בדבר קיומם של עשרת השבטים ומגוריהם מעבר לנהר הסמבטיון, מצויים בספרות היהודית לסוגיה השונים – בפיוט, במדרש, באגדות חסידיות ובתשובות הלכתיות. סיפורי עשרת השבטים ידעו גלגולים רבים לאורך הדורות. הסיפורים הללו הציתו את הלבבות ועוררו, הן את כיסופי הגאולה בימי מבחן וקושי והן את הרצון לחיים שלמים וטהורים ולריבונות יהודית. הרבה ד"ר דליה מרקס לוקחת אותנו למסע מרתק בהיסטוריה היהודית, כחלק מדבר התורה לפרשת "ויצא".
מאת: הרבה ד"ר דליה מרקס
בפרשתנו אנו קוראים על הולדת אחד עשר מילדיו של יעקב, ובשבוע הבא נקרא על הולדתו של בנימין. בניו של יעקב הופכים אבות השבטים (מלבד בתו, דינה, שאינה הופכת לאם של שבט). מבין שנים עשר שבטי ישראל נותרנו, לפי המסורת, שניים – יהודה, בנימין וחלק משבט לוי (שלא הייתה לו נחלה משלו). שאר השבטים אבדו עם כיבוש הארץ על ידי ממלכת אשור (בשנת 722 לפנה"ס).
גורל עשרת השבטים
מה אירע לעשרת השבטים? לאן הגיעו? ומה עלה בגורלם? שאלות ממן אלו הלהיבו את הדימיון היהודי לאורך הדורות. כבר חז"ל תהו מה עלה בגורלם של בני עשרת השבטים, העלו סברות על מוצאותיהם ושאלו האם בני עשרת השבטים עתידים לחזור. על פי מסורת תלמודית, הם חיים מעבר לנהר המופלא סמבטיון, שבמשך השבוע משליך אבנים ובשבת נח מזעפו.
אף אנו זוכים לשמוע מדי פעם על שבט זה או אחר, שלגביו נטען שהוא מצאצאי עשרת השבטים, היו שזיהו את התושבים המקוריים של אמריקה, האינדיאנים, עם עשרת השבטים, אחרים טענו שתושבי בריטניה אינם אלא בני השבטים האבודים ועוד. קבוצות אתניות אחדות טוענות ליהדותן ומבקשות להוכיח שהן מבני עשרת השבטים. כיום יש אף בחינות גנטיות שמנסות להוכיח שקבוצה זו או אחרת היא יהודית במוצאה. עתים מתערבבות להן משאלות לב ופנטזיות רומנטיות עם שבבי עובדות בכל הקשור בזיהויים של בני עשרת השבטים, בשיבתם לחיק היהדות ובהעלאתם לארץ.
"בכתביו טען אלדד הדני כי הוא אזרח "מדינה יהודית עצמאית" במזרח אפריקה ככל הנראה התכוון לאתיופיה של ימינו"
קיום ריבונות יהודית מחוץ לארץ ישראל
כאן לא אנסה לקבוע מסמרות בעניין ולהביע דעה לגבי מוצאם של השבטים האבודים, כל שאבקש הוא להביע מחווה לאותם אחים רחוקים. ליתר דיוק, אני רוצה להקדיש את המאמר לאדם מיוחד, שטען שמצא אותם, את כולם עד אחד, לנוסע הפלאי אלדד הדני. אלדד הדני שחי במאה התשיעית טען, כפי שמעיד שמו, שהוא מזרע שבט דן (ומכאן כינויו) ובא ממדינה יהודית עצמאית "חוילה קדומה אשר שם הזהב" השוכנת "מעבר לנהרי כוש" ומעבר לנהר הסמבטיון. לדידו, שבט דן עזב את ארץ ישראל עוד בתקופת רחבעם וירבעם לפני התפצלות ממלכת ישראל וממלכת יהודה, וזאת כדי להימנע ממלחמת אחים עם בני יהודה.
הטענה בדבר קיום ריבונות יהודית מחוץ לארץ ישראל היא טענה מדהימה בפני עצמה וראוייה לדיון נפרד. בכל אופן, אלדד טען שבמדינתו שוכנים מלבד בני שבטו – שבט דן, גם בני גד, נפתלי ואשר. הוא הופיע בפני מנהיגי קהילת קירואן שבתוניס והביא להם מהלכות השבטים הללו. בין לבין סיפר להם אלדד על הקורות אותו, עת ספינתו נטרפה והוא נפל בשבי בידי קניבלים:
כך היה: יצאתי מעבר לנהרי כוש. נכנסנו אני ויהודי אחד משבט אשר בספינה קטנה [לסחור] עם אנשי הספינות, ויהי בחצי הלילה וישב ה' רוח גדול וחזק מאד ונשברה הספינה, וימן ה' ותפשתי לוח אחד, ויהי כראות חברי כזה ויתפוש גם עמי על אותו הלוח והיינו עולים ויורדים בו עד שהשליך אותנו הים אצל אומה אחת ששמה רומרנוס, והם כושיים שחורים בעלי קומה בלא בגד ובלא שמלה עליהם, כי כבהמות נמשלו ואוכלים בני אדם. וכשבאנו לארצם תפשו אותנו, וראו את חברי בריא ושמן ומעונג, ושחטו אותו ויאכלוהו, ויצעק אוי לי שהכרתי לאומה זו שהכושיים יאכלו את בשרי, ויטלו אותי כי חולה הייתי בספינה ושמו אותי בקולר עד שאשמן ואבריא והביאו לפני כל מאכלות טובות אסורות ולא אכלתי דבר, והטמנתי האכילה, והיו שואלים אם אכלתי ואמרתי כן אכלתי" .
אלדד מספר כי נפדה על ידי סוחר עשיר מבני שבט יששכר ופנה עמו לארצו השוכנת "בהררי תהום", שאנשיה חכמים בתורה ובעלי רכוש ואשר בה "אין עושק וגזל", שיש בה "שרי חיילים אבל אינם נלחמים עם אדם". משם המשיך לארצם של בני זבולון "החונים בהררי פארן", ולשבט ראובן החיים בשכנות להם. הוא ממשיך ומספר על ביקוריו בשבטי אפרים, מנשה (על שני חלקיו) ושמעון. אלדד מספר גם על עוד שבט המכונה שבט ינוס, "שנס מעבודה זרה ודבק ביראת ה'". לאורך הדורות רווחו מסורות על שבט זה, שבניו היו כולם אדמוניים או בלשוננו – ג'ינג'ים. יום טוב לוינסקי מספר שמסורות על ה"רויטע יידאלאך" (היהודים האדמונים, ביידיש) תפסו מקום נכבד בחלומות הגאולה של ישראל בגלות.
למשמע סיפוריו המוזרים של אלדד, פנו חכמי קירואן הנרגשים לגאון רבנו צמח בבבל ושאלו אותו כיצד להתייחס לדבריו של האיש, שתיאורו תמוה לכל הדעות אבל מנומק ומפורט להפליא. תשובתו של הגאון הייתה מהוססת:
דברי אלדד – מקצתם נראים כדברי חכמים שלנו ומקצתם היו מופלגים… אולם יש לומר שאינו כלל רחוק שאלדד זה שגג והחליף מרוב צרותיו שעברו עליו ומרוב טורח הדרך המענה גוף האדם.
לא פחות משלושה עשר סיפורים סיפר אלדד הדני לאנשי קירואן ואחר כך לאנשי ספרד. בספרו שפורסם לראשונה במנטובה בשנת 1480 מופיעים גם חידושים הלכתיים, למשל בדיני שחיטה, שמביא אלדד ממדינתו.
אלכסנדר מוקדון, מנחם הסופר ועשרת השבטים
סיפור נוסף ויוצא דופן על צאצאי עשרת השבטים מופיע ברומאנסה העברית של אלכסנדר מוקדון (סוף המאה ה-י"ב או ראשית המאה ה-י"ג). במהלך מסעות הכיבוש של אלכסנדר הוא וצבאו מגיעים אל נהר הסמבטיון, עוברים אותו כאשר הוא נח בשבת, שהרי בשאר ימות השבוע הוא שוצף ומשליך אבנים. אלכסנדר שולח את סופרו ומתעד מסעותיו היהודי. וככה מספרת הרומאנסה על פגישתו של מנחם הסופר עם בני עשרת השבטים:
ויהי כבוא מנחם הסופר אל היהודים וידבר אליהם לשון עברי ויאמרו אליו, יהודי אתה? ויאמר לכם, כן. ויהי בשומעם כי הוא יהודי ויחר אפם מאד ויאמרו לו, ואיך לא יראת את אלהי אבותיך ותעש הרע בעיני ה' ותחלל את יום השבת. דע כי בן מות אתה. ויען מנחם ויאמר להם, אל יחר אפכם בי כי אימת מלכות עלי והוצרכתי לעבור המים ביום השבת, שאם לא כן הייתי לבדי ונסתכנתי בחיות רעות את עצמי, ותורה אמרה, "רק השמר לך ושמור נפשך מאד" (דברים ד, ט), ואף חכמינו אמרו, "אשר יעשה אותם וחי בהם, ולא שימות בהם". ויאמרו לו, שקר דברת … ועתה צא מן הארץ כי בן מות אתה כי חיללת שבתות ה' ללכת יותר מאלפים [אמה]. ויהי כשמוע מנחם הסופר ויתעצב אל לבו. ויבוא אל המלך, ויאמר לו המלך, מדוע פניך רעים היום? ויספר לו מנחם את כל הדברים האלה. וישמע המלך ויבהל מאד ויוסף עוד המלך שלוח שרים רבים ונכבדים מאלה ויבואו אל היהודים ולא רצו להשיב להם דבר עד אשר ימולו בשר ערלתם, וישיבו למלך זה הדבר. ויאמר המלך, אם דבר זה מעכבכם הרי אני נימול… ויאמר המלך אל הזקן [נציג השבטים], אם נא מצאתי חן בעיניך דבר נא באזני העם לתת לי רשות לעבור דרך ארצם … וידבר הזקן [אל העם] את דברי המלך ויענוהו דבר ויאמרו, לא נוכל לעשות את הדבר הזה לתת לערלים ולטמאים דרך לעבור בינינו. וישמע המלך ויתעצב אל לבו ויהי שם עד יום השבת השנית ויעבור את המים עם כל חילו (מהדורת רייך, עמ' 110¬-114).
שאלת גבולות העמידה של חברת מיעוט כמו החברה היהודית אל מול חברת הרוב שבתוכה
פרופ' עלי יסיף שעוסק במסורות עשרת השבטים כתב על הטקסט הזה: "זוהי סוגיית העמידה מול חברת הרוב שבתוכה מתקיימת הגולה היהודית". לדידו מיתוס עשרת השבטים עומד כסמן דרך המאיר את כיוונה של הדרך הראויה בשאלת גבולות העמידה של חברת מיעוט כמו החברה היהודית אל מול חברת הרוב שבתוכה היא שורה. כאן, "עמדתם הבדלנית, הטהרנית-הקיצונית, של בני עשרת השבטים מול זו הפשרנית, אפילו הפחדנית של בני הגולה 'שלנו', אין כוונתה לשקף מציאות, לטעון שכך הם או היו פני הדברים במציאות, אלא לבטא עמדות, לייצג השקפה ותפיסת עולם". יש בו פנטזיה למציאות שבה יהודים חיים, בבידוד אמנם, אבל חיים של טוהרה וללא פשרות הנגזרות ממצב הישיבה בין נכרים.
לדידנו כאן אין זה חשוב כל כך מה מידת האמת במיתוסים האלה, חשוב לספר שהם היו נפוצים למדיי בקרב עמנו, וכי מסורות בדבר קיומם של עשרת השבטים ומגוריהם מעבר לנהר הסמבטיון מצויות בספרות היהודית לסוגיה השונים – בפיוט, במדרש, באגדות חסידיות ובתשובות הלכתיות. סיפורי עשרת השבטים ידעו גלגולים רבים לאורך הדורות. היחס אליהם היה לעתים מהוסס, בין היתר משום שגם הנוצרים חיפשו את עשרת השבטים, היות ושובם מבשר בתורתם את בוא המשיח. ובכל זאת הסיפורים הללו הציתו את הלבבות ועוררו הן את כיסופי הגאולה בימי מבחן וקושי והן את הרצון לחיים שלמים וטהורים ולריבונות יהודית.
ואנו? אנו שזכינו בחיים במדינה יהודית ריבונית, נוכל בעת שנקרא על מסורות בניו של יעקב הנולדים לו בפרשתנו, להרהר אם עלינו לאמץ כמה ממנהגי המדינות שתיאר אלדד הדני, בין אם אמת ובין אם משל היו.
שבת שלום,
הרבה ד"ר דליה מרקס
מה המשמעות והחשיבות של המושג "אחים"?
בהיותי בשטחים הכבושים אני חש שנאה ותעוב ל"אחינו" המתנחלים וחש אהדה וקרבה לקרבנותיהם/קורבנותינו, "בניו של ישמעאל".