הייתכן שלום בין יעקב לבין עֵשָׁו: דבר תורה לפרשת "תולדות" | הרב אהוד בנדל ›

המקרא מציב את האחים התאומים יעקב ועֵשָׁו כ"טוב" מול "רע", ומתוך התפיסה הזאת נבנו בצורה חברתית קשיחה גם היהדות וגם הנצרות . הרב אהוד בנדל מביא לנו תפיסה אחרת שאינה מנגידה בין השניים. קיראו את דבר תורה לפרשת "תולדות". 

מאת: הרב אהוד בנדל

פרשת "תולדות" היא סיפור יריבותם של שני האחים התאומים יעקב ועֵשָׁו. יריבות זו, מתחילה על פי המדרש, כבר ברחם אמם. "מן המעיים הם נפרדים, זה לרשעו וזה לתומו" (רש"י). על הפסוק "וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ" אומר המדרש ורש"י בעקבותיו: "בשעה שהייתה (רבקה) עומדת על בתי כנסיות ובתי מדרשות, יעקב מפרכס לצאת… ובשעה שהייתה עוברת על בתי עבודת כוכבים, עֵשָׁו רץ ומפרכס לצאת…" (בראשית רבה ס"ג).

להשתחרר מתפיסה מדרשית דיכוטימית בין יעקב הצדיק לבין עשו הרשע

קשה לנו היום להשתחרר מהתפיסה המדרשית שמציגה את הדיכוטומיה המוחלטת בין יעקב "הצדיק" לעֵשָׁו "הרשע". הפרשנות המסורתית צובעת את עֵשָׁו בצבעים שחורים משחור: רמאי, רוצח, גס רוח ועובד עבודה זרה. לעומתו, את יעקב היא מציירת ככליל השלמות:  עדין נפש, תלמיד חכם וירא שמים שפיו וליבו שווים.

אין ספק שפשוטו של מקרא מורכב הרבה יותר מהגישה הפשטנית של חלק מהמדרשים. הביקורת כנגד יעקב שנטל את הבכורה במרמה, עולה מתוך הסיפור המקראי עצמו. והוא גורס שכל תולדותיו של יעקב הם ניסיון להשתנות, לכפר על העוול שגרם לאחיו ולהפוך מיעקב לישראל. אלא שגישה מורכבת זו נדחקה לשוליים כתוצאה מהמהלך ההיסטורי של הכיבוש הרומאי ושל "גלות אדום".

אולי נוכל למצוא השראה לצעדים הכרחיים אלה בעובדה שאפילו בימים האפלים ביותר של עוינות בין יהודים לגויים, לא אבדה התקווה לשלום ולפיוס. פרופ' ישעיהו לייבוביץ בספרו 'שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע' מביא את פירושו של בעל הטורים (ר' יעקב בן אשר שחי בגרמניה במאות ה-13-14) המציין כי 'עֵשָׁו' שווה בגימטריא 'שלום' – שניהם 376.

חמלה כלפי עשו

בניגוד לחמלה כלפי עֵשָׁו, שיכולה הייתה לעלות מקריאה בלתי משוחדת של הסיפור המקראי (למשל מהדברים קורעי הלב של עשו אל אביו: "הַבְרָכָה אַחַת הִוא לְךָ אָבִי בָּרֲכֵנִי גַם אָנִי אָבִי וַיִּשָּׂא עֵשָׂו קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ"), אנו מתבצרים בעמדתו הקנאית של ר' שמעון בר יוחאי, המסרב לראות ערך כלשהו במעשיו של השלטון הרומאי (כל מה שתקנו – לא תקנו אלא לצורך עצמן) והקובע בצורה נחרצת: ”הלכה היא, בידוע שעֵשָׁו שׁוֹנֵא ליעקב".

כך התקבעה לה בתודעת האומה התפיסה שביחסים שבין רומא לירושלים אין כל מקום לפשרה. הם אינם יכולים לדור בכפיפה אחת. "כשזה קם זה נופל…לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים". האנטגוניזם שבין יעקב לעֵשָׁו, שלימים הופכים לישראל ולרומי ואח"כ ליהדות ולנצרות הוא לכאורה, גזרת גורל שאין כל אפשרות להימלט  ממנה.

אפשר אולי היה להבין את הגישה הזו בקונטקסט ההיסטורי של אומה (יהודית) רדופה, מושפלת וחסרת אונים שנרמסה תחת שלטון כנסייתי. הכנסיה ביקשה לראות בדיכוי האומה היהודית ובהשפלתה עדות לאמת הנוצרית והוכחה מה קורה למי שמסרב לקבלה, אבל האם לא הגיעה השעה שנשתחרר אנו מהתפיסה הגלותית הזו ונכיר בשינויים המהפכניים שעברו על הכנסיות הנוצריות ביחסן כלפי היהודים? והאם לא הגיעה השעה שנבחן אנו את הטקסטים הבעייתיים שלנו לאור השינויים שעברו גם עלינו?

אולי נוכל למצוא השראה לצעדים הכרחיים אלה בעובדה שאפילו בימים האפלים ביותר  של עוינות בין יהודים לגויים, לא אבדה התקווה לשלום ולפיוס. פרופ' ישעיהו לייבוביץ בספרו 'שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע' מביא את פירושו של בעל הטורים (ר' יעקב בן אשר שחי בגרמניה במאות ה-13-14) המציין כי 'עֵשָׁו' שווה בגימטריא 'שלום' – שניהם 376. בפירושו לברכת הכוהנים – "יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם" (במדבר ו:כו) אומר בעל הטורים: "שלום. בגימטריא עֵשָׁו. הוֵי מקדים שלום לכל אדם ואפילו בשלום לנוכרי", ומוסיף לייבוביץ:

"משמע – ברכת השלום לישראל איננה שלמה, כל זמן שלא יהיה שלום גם עם עֵשָׁו… יֵדע עם ישראל עד כמה מצֻווה הוא על השלום, וכי לא יהיה לישראל שלום, כל עוד לא יכּוֹן שלום בין יעקב לבין עֵשָׁו".

שבת שלום,

הרב אהוד בנדל