אני, כמו רבים מאתנו, מוצא את עצמי בדילמה גדולה בנגע לסוריה. כמעט בלתי אפשרי לי להתבטא בעד השימוש בכוח צבאי, למעט מצבים בהם מדובר באופן ישיר על הגנה עצמית. עם זאת, גם לימדו אותי מגיל צעיר "לא תעמוד בדם רעך" (ויקרא י"ט: ט"ז). כן שומר אחיי אנוכי.(וגם אחיותיי). בלתי אפשר לדבר בעד השימוש וכוח, אך קשה יותר לשבת בחיבוק ידיים כאשר הטבח ממשיך, ולא משנה מי טובח את מי. לארגוני זכויות האדם בארץ ישנו אתגר נוסף שמקשה עוד יותר, כי כל דבר שנאמר כישראלים, עלול להיות מוצג באופן מעוות כמזימות האויב הציוני.
לקריאה נוספת:
1. קישור למבצע התרמה לרגל הימים הנוראים (אנגלית)
2. דו"ח פעילות ל 2012-2013 (אנגלית)
3. דבר תורה לפרשת "האזינו" / שבת שובה של הרב פרופ' יהוידע עמיר
5. "ונתנה תוקף חברתי" נכתב על ידי הרב קובי וייס
6. תפילה לרב/רבה מאת הרב נאווה חפץ ודבי שוע-חיים
אני מפנטז על "מסע בין הכוכבים". אתם בטח חושבים שישיבות צוות ומזכירות שלנו מתרכזים אך ורק על זכויות האדם, תורה והחוק הבין לאומי. אבל, האמת היא שיש לנו לא מעט "טראקיז'" (אוהדים מושבעים של "מסע בין כוכבים"). צפו בפרק ששודר לראשונה ב 23.3.67 (תוכלו גם לקרוא את התסריט שלו)
זהו רק חלק מהפרק. בעלילה, אנו למדים כי הפדרציה, מצד אחד והאמפרייה של הקלינגונים מצד שני מתכוננים למלחמה. העם ה"אורגייניים" לא מאפשר להם להילחם אחד בשני. אין לנו את העם של האורגייניים. אך כוחות השלום של האו"ם אמורים להפריד בין הניצים, אבל לא כל כך מצליחים, משום שצד אחד מסרב להניח את כלי המלחמה שלו. לעם האמריקאי יש ניסיון מר מהתערבות במזרח התיכון. קשה לדמיין מדינה כלשהי או קואליציית של מדינות שתהיינה מוכנות להעמיד עצמן בין צבא ממשלת אסד, לבין הפונדמנטליסטים האסלאמיים, בכדי להציל את האזרחים הסורים.
אלוקים, בשל שיקולים שאיני מבין, מעניק לנו חופש בחירה. אולי ישנם אסונות נוספים שלא קרו הודות להתערבות אלוקית. אבל, גם התורה וגם ההיסטוריה האנושית מלמדות שאלוקים לא מונע מאתנו באופן פיסי וישיר מלרצוח מיליונים, או שום דבר אחר מהדברים הנוראיים שבני האדם עושים אלה לאלה על פני לכדור הארץ.
אנו משחיתים את הנוכחות של אלוקים בעולם
מה שיש לנו במקום התערבות אלוקית היא האמונה שלנו שלאלוקים כואב אפילו יותר כאשר אנחנו מזיקים אחד לשני על ידי פגיעות בבני האדם, בנוגע לכאב של אלוקים, במדרש של רבי מאיר (במשנה סנהדרין ו: ה. במכילתא דרבי ישמעאל, החודש 8) אנו לומדים ששפיכת דמים ממעיטה את נוכחות אלוקים בעולם. אם דעתינו נובעות מאמונתנו, ייתכן שאחרים מחזיקים בדעות הפוכות עם אותה רמה של התלהבות ושכנוע. אבל האמונה המאחדת את המשפחה המורחבת של רבנים למען זכויות האדם, שותפנו ותומכינו, היא אמונתנו כי אלוקים מעומק נשמתו מצווה אותנו להתאחד כ"אגודה אחת לעשות רצונו בלבב שלם", כשותפים/ות ביצירת עולם מתוקן שכבד את צלם אלוקים בכל אדם באשר הוא אדם.
נשארת רק שאלה אחת קטנה, "מה עושה את ההבדל בין אמונה שנראית חסרת אונים, ובין אמונה שמזיזה הרים ועלמות."
אל תצפו לתשובה. אני רק יודע שאכן זה קורה. ברור שיהדות, כמו דתות ואידיאולוגיות אחרות, מחזקת, מדרבנת ונותנת השראה כדי שנשיג את הבלתי אפשרי. משך כל השנה, טקסים ומועדים וחגים וחוכמת המסורת מנסים לצרוף לנו אמונה כזאת.
הכל מגיע לשיא בראש השנה ובימים הנוראיים. זו בתנאי שאנו מאפשרים למסרים מהמסורת – חשבון נפש, תשובה (לענות לקול דממה דקה של אלוקים, להסתובב ולשוב לאני הכי נעלה ומקורי שיש בנו), לשמוח בפלא הבריאה, התחדשות ומלכות המוחלטת של אלוקים להפעיל את הקסם שלהם.
"…לשמוח בפלא הבריאה, התחדשות ומלכות המוחלטת של אלוקים להפעיל את הקסם שלהם."
מלכות המצווה
המסורת שלנו מדמיינת את אלוקים ואופן פעולת אלוקים בעולם בדרכים שונות ומגוונות. אבל בימים הנוראים, גם אלו מאתנו שמעדיפים לדמיין את אלוקים על פי הדמויות הפחות היררכיות שישנן במסורת, וכך הם שבים למלכות המצווה. אפילו המילים בתפילות שמופיעות גם בתפילה של ימי חול וגם בימים הנוראים משתנות בכדי לשקף את השינוי הזה. במשך השנה אני מפקפק האם אברהם נכשל כאשר הוא כביכול היה מוכן להקריב את בנו. בראש השנה, זהו מעשה של אמונה מוחלטת.
ביום כיפור, ב"אלא אזכרה", יש הסיפור של יהודה בן בבא, שאמונתו עגורמת לו לעמוד כ"אבן שאין לה הופכין" תרתי משמע, בין החיילים הרומים ובין התלמידים שלו כדי למנוע אלימות. רק שבשונה מהעם של האורגיינים (מ"מסע בין כוכבים) הוא לא יכול גם להציל את עצמו.
איך עוצרים אלימות
אין לי תוכניות להעמיד את עצמי או מישהו אחר בין צבא ממשלת אסד ובין כוחות המורדים. אולי זו עוד סיבה לברך על כך שאני חי בישראל/פלסטין. כאן הרבה פעמים אנחנו באמת יכולים להעמיד את עצמינו בין קבוצות על מנת למנוע אלימות – וזאת חלק מעבודתינו ב"רבנים למען זכויות האדם" (פעולה שמביאה לפציעות לא קלות לחלק מחברינו). אך לרוב, להבדיל ממה שהיה קורה בסוריה, לא סיכנו את חיינו בפעולות אלו. בדרך כלל האלימות שאנו משתדלים לעצור היא חד-סטרית. כוחות הביטחון או מתנחלים (או שניהם ביחד) מאיימים על הפלסטינים או על הערבים אזרחי המדינה, או על מפגינים חברתיים. אבל, ישנם אירועים בהם אנחנו גם צריכים לרסן את אנשי שלומינו.
לעיתים קרובות האלימות שאנו רוצים לעצור היא לא אלימות פיסית ישירה. לפעמים האלימות מתגלה כניצול לרעה של כוחה המוחץ של המדינה להשתלט, לנשל, לעוות קריטריונים לקבלת התרי בנייה או זכאות לדיור ציבורי, לזכויות חברתיות אחרות, או אפילו לסגור את השערים לאלו שנמלטים על חייהם. לפעמים הרעה באה ממקום הרבה יותר שכיח: חייל בשטחים הכבושים או פקיד או עובד סוציאלית בחדרה שמחליטים לנצל את הכוח שבידיהם. גם כאן, עלינו להיות אבן שאין לו הופכין שעומדת בין אלו שהכוח בידיהם ובין הקורבנות.חשוב לזכור שאם הסכנה אינה מיידית, כמו תקיפה פיסית, הרי שעלינו לעבוד עם הקורבנות כשותפים, ולהעצים אותם עד שגם הם יהיו כאבן שאין לה הופכין.
חשוב לציין שהרבה פעמים כוח האמונה עוצר את האיום המיידי. יחד עם עבודה קשה, האמונה מביאה גם לעיתים לשינוי קבוע.
בפרק המדובר ב"מסע בין כוכבים" קפטיין קירק, חוזר חוזר לספינת "האנטרפייז" ומתבייש שהוא התווכח עם האורגייניים על הזכות להפעיל אלימות. במקרה שלו, האורגייניים הצליחו כמחנכים. רבנים למען זכויות האדם מפעילים תוכניות חינוכיות ומערבים את נציגי כוחות הביטחון בשיח בהפגנות, מתוך אמונה שאין גזירה מהשמיים שלנצח ניצטרך לעמוד חייץ באמצע. לא חוק הטבע שתמיד חייב להיות "צדדים" לא בין ישראליים ופלסטינים, אלא גם בתוך אזרחי המדינה.
"איזהו גיבור שבגיבורים?…יש אומרים העושה שונאו חברו" (פרקי אבות דרבי נתן כ"ג)
השנה, גורל רבים נתון על המאזניים. ייתכן שזו תהיה השנה בה ישראל תחליט האם לאשר את חוק בגין/פראוור, שייתכן יוביל להריסת עשרות כפרים של בדואים/ות בנגב, יעשה טרנספר לכ-40,000 אזרחים מבתיהם, וינשל אותם מאדמותיהם. הממשלה נחושה להחזיר את תוכנית ויסקונסין והשרים לפיד ואריאל רוצים לתת את המכה האחרונה לדיור ציבורי. ההערכה היא שהתקציב שאושר בממשלה ידרדר עוד כ-25,000 ילדים אל מתחת לקו העוני.
ביום ב' האחרון בג"ץ שמע טיעונם ראשוניים בנוגע לגירוש שוכני המערות של דרום הר חברון לטובת שטח אש 918. השופטים הציעו גישור, ונציגי המדינה טענו שהם צריכים להתייעץ. גם אם לא יגרשו את תושבי דרום הר חברון, העתירה התלויה ועןמדת קוראת תגר בעצם על הגבלות הפיתוח באזור (הגבלות שהן יותר דרקוניות מאשר בשאר הגדה).
בית המשפט גם ישמע את העתירה בנוגע להריסת סוסיא והעתירה שלנו להחזיר את סמכויות תכנון בישובים פלסטיניים בשטח C בחזרה לידיים פלסטיניות.
ביום שני נפגשנו עם הצבא כדי להבין איך כוחותיהם יעמדו בכדי להבטיח את ביטחון המסיק ולמנוע כריתת עצים באישון לילה. יש לנו תחושה שהשנה תהיה יותר טובה, אבל נמתין ל"מבחן התוצאה".
האם ישראל תתעמר במבקשי המקלט מאפריקה עד ש"יעזבו מרצון". אם כן, האם יועברו למדינה שבאמת תדאג להם, או שמא ייגזר עליהם גורל בלתי ידוע? האם נמשיך לסגור את שערינו לאלו שנמלטים על חייהם.
נצטרך הרבה אמונה השנה, הרבה חוזק וחוסן, וכושר עמידה. נצטרך המון שותפים/ות כדי באמת להיות אגודה אחת. לכן אנו מתפללים בראש השנה זו שנצליח לאפשר לצורנו וגואלנו הנצחי לשתול בנו אמונה איתנה כסלע. ויהי רצון שאמונה זו תחזק אותנו לעמוד כאבנים שאין להן הופכין – שנגן בלי להיות אלימים בעצמינו – לא אלימות פיסית ולא אלימות מילולית. יהי רצון שאמונה איתנה כסלע לעולם לא תהפוך אותנו להיות עקשנים/ות או אטומים כסלע. יהי רצון שנוכל לטפח את האהבה ואת הגמישות הדרושות להמיס התנגדות סלעית ולעשות שונאנו חברנו.
לשנה טובה ומתוקה שהיא מלאה זכויות האדם כרימון,
אריק
נשיא ורב בכיר
