פרשת "האזינו" היא הפרשה הסדירה האחרונה הנקראת ברצף שבתות השנה. אחריה באה רק פרשת "וזאת הברכה" הנקראת בשמחת תורה וחותמת את הקריאה בתורה, רגע לפני שאנו נפנים אל תחילת פרשת "בראשית". זמנה של פרשת "האזינו" הוא השבת האחרונה שלפני סוכות שלא חל בה מועד ממועדי השנה. יש שנים שבהן מדובר בשבת שבין יום הכיפורים לסוכות. בשנים שבהן לא חלה שבת בארבעת הימים המפרידים בין יום הכיפורים לסוכות, נקראת פרשת "האזינו" בשבת שבין ראש השנה ויום הכיפורים. בשנים כאלה, וכך בשנת תשע"ד הנכנסת בימים אלה, היא משתלבת עם ההפטרה שהמסורת קבעה לשבת מיוחדת זו. זו הפטרת "שובה" שממנה נגזר כינויה של אותה שבת, עמוד התווך של עשרת ימי התשובה, שעליו נמתחים מזה ומזה "הימים הנוראים". למרות שכאמור לא כך הוא בכל שנה ושנה, יש חוכמה רבה בחיבורה של פרשת "האזינו" להפטרת "שובה". דבר תורה לפרשת "האזינו" ולשבת "שובה" מאת הרב פרופ' יהוידע עמיר.
צוואת אליהו אלישע
עיקר תוכנה של פרשה קצרה זו היא השירה הנשגבה הנפתחת במילים "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי" (דברים לב, א-יז). חוקרי המקרא מתחבטים בשאלת תיארוכה של שירה עתיקה זו וממקמים אותו אי שם בין תקופת השופטים לתקופתם של אליהו ואלישע. ואילו ספר דברים עצמו מציג אותה כמעין צוואה שמשה הוריש לעם ערב מותו.הוא כילה "לִכְתֹּב אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר עַד תֻּמָּם", כפי שמציג זאת ספר דברים (שם לא, כד). עתה, רגע לפני שיעלה אל מותו בהר העברים ויוריש את שרביט ההנהגה ליהושע בן נון, שומה עליו להנחיל לעם כלי להתמודדות עם אתגרי העתיד וסכנותיו:
אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת מֶרְיְךָ וְאֶת עָרְפְּךָ הַקָּשֶׁה הֵן בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם הַיּוֹם מַמְרִים הֱיִתֶם עִם ה' וְאַף כִּי אַחֲרֵי מוֹתִי. הַקְהִילוּ אֵלַי אֶת כָּל זִקְנֵי שִׁבְטֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם וַאֲדַבְּרָה בְאָזְנֵיהֶם אֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְאָעִידָה בָּם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ. כִּי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם וְקָרָאת אֶתְכֶם הָרָעָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים כִּי תַעֲשׂוּ אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה' לְהַכְעִיסוֹ בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם (שם לא, כז-כט).
מעתה שוב לא יהיה ביד משה להתייצב נוכח העם בעת מרידותיו ובעת שישחית את דרכו. כל שיש בידו לעשות הוא ללמדם שירה שתיחרט בתודעתם לדורות. שהרי כוח הישרדותה של שירה רב לאין ערוך מזה של הפרוזה. היא נוטה להישמר, במלותיה ובצירופי הלשון המדויקים שלה, גם כשמתקשים להבין אותה, גם כשאין היא תואמת את מה שהאוזן רגילה ורוצה לשמוע. ואולי, כשיגיע היום המר והנמהר שבו העם יעמוד נוכח תוצאות ההשחתה ונוכח חרון אפו של האל וישאל את עצמו כיצד הגיע עד הלום, תצוף אל תודעתו השירה העתיקה, יונחל דברה בלבות תועי הדרך. ועל כן, למרות הנטייה הטבעית להתפייס ולנחם ברגעי פרידה וסיום מעין אלה, חייב משה לשאת את דבריו ללא כחל ושרק. גם אם ייקשה עליו להיפרד כך מהעם שהנהיג, שומה עליו לומר ככל אשר ציווה אותו האל, או בניסוח אחר: להיות נאמן לתודעתו הדתית ולצו העולה ממנה. ואכן, "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה בְּאָזְנֵי כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת עַד תֻּמָּם" (שם לא, ל).
דברי השירה קשים הם. הם קשים להבנה ולפירוש, כרבות מהשירות המקראיות ואולי אף יותר מרבות מהן. אבל הם קשים עוד הרבה יותר מצד תוכנם. שהרי, למרות הקושי לעמוד על משמעות חלק מביטויה, מגמתה של השירה ברורה עד מאוד, נוקבת וחסרת פשרות. בני ישראל מתוארים בה כ"דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל". הצלחתם המדינית אינה מביאה אותם להכרת טובה ולעיצוב חיים ראויים לפני האל. אדרבא "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט, שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ, וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ". זהו מקור אסונם הגדול. האל מתואר בשירה כ"צוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט"; הוא "אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר". אשר על כן נענית התנהלותו המושחתת של "עַם נָבָל וְלֹא חָכָם" זה, בכעסו הנורא של האל ובנחישותו להסתיר פניו מהם. "כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי וַתִּיקַד עַד שְׁאוֹל תַּחְתִּית וַתֹּאכַל אֶרֶץ וִיבֻלָהּ וַתְּלַהֵט מוֹסְדֵי הָרִים". השירה אינה מותירה אף פתח של נחמה ותקווה. היא מסתיימת בתהיית השווא של העם, המסרב להבין את אחריותו למעשיו ואת האופן שבו גרם לאסונות שנחתו עליו, לאמור "אֵי אֱלֹהֵימוֹ צוּר חָסָיוּ בוֹ". ואכן, עניינה האחד – כפי שהיא מוצגת בספר דברים – הוא לענות על קושית שווא זו, לעורר את העם להבין את אשר אירע. האם תהיה מכאן דרך חזרה? האם ניתן יהיה לשקם את אשר הרסנו? שאלה זו נותרת מעבר לאופקה של השירה ולכן מעבר לאופקם של פרקי סיום אלה של התורה. שאלה זו לא תיענה על ידי התורה, אלא רק על ידי החיים ועל ידי הקריאה הנבואית המבקשת לפרשם ולהורות נתיב בהם.
צפו: מפטיר והפטרה פרשת וילך (הפטרת שובה) בנוסח יהודי מרוקו
הפטרת "שובה"
ואכן, זהו עניינה של הפטרת "שובה", המזומנת בשנה זו כבת הלוויה של פרשת השבוע הקשה שלנו. שלא כמקובל, ההפטרה שוזרת יחדיו דברי שלושה נביאים. היא פותחת בדברי הושע, אולי הנוקב שבנביאי ישראל; ממשיכה בקטע קצר מדברי הנביא מיכה; ומסיימת בנאום ארוך של הנביא יואל. בשביל שלושתם, החטא וההחטאה אינם עניין עתידי שיש להזהיר מפני תוצאותיו ההרסניות, אלא המציאות הנתונה שבהתבוננות ישרת-דרך בה פותחים הדברים.
שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ. קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה' אִמְרוּ אֵלָיו כָּל תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ. אַשּׁוּר לֹא יוֹשִׁיעֵנוּ עַל סוּס לֹא נִרְכָּב וְלֹא נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ אֲשֶׁר בְּךָ יְרֻחַם יָתוֹם (הושע יד, ב-ד).
ישראל כשל בעוונו, בגד בחייו ורחק מאלוהיו. ההכרה במציאות מרה זו היא הדבר הראשון שהושע תובע. אולם הכרה זו אינה יותר מראשית הדרך, בוודאי לא סופה ותכליתה. אדרבא, אם יכיר באשר עשה תיפתח לפני העם דרך התיקון והתשובה, יהיה בידו לשוב עד האל ולקומם את הברית עִמו. אותה הנחה דתית בדבר יושרו של האל והנהגתו את המציאות ההיסטורית, מובילה עתה אל פתח התקווה, אל ההכרה שבכל עת בנו תלוי הדבר: "כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה', וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם, וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם" (שם יד, י).
מחרה מחזיק אחריו הנביא מיכה, המבטיח: "מִי אֵל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָוֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ לֹא הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא. יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ יִכְבֹּשׁ עֲוֹנֹתֵינוּ וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאותָם. תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ מִימֵי קֶדֶם (מיכה ז, יח-כ). וכך גם הנביא יואל מבטיח לעם, אם רק ישוב בכל לבו בתשובה, שחייו ישוקמו במלוא הדרם והיקפם; "וַאֲכַלְתֶּם אָכוֹל וְשָׂבוֹעַ וְהִלַּלְתֶּם אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר עָשָׂה עִמָּכֶם לְהַפְלִיא וְלֹא יֵבֹשׁוּ עַמִּי לְעוֹלָם. וִידַעְתֶּם כִּי בְקֶרֶב יִשְׂרָאֵל אָנִי וַאֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְאֵין עוֹד וְלֹא יֵבֹשׁוּ עַמִּי לְעוֹלָם" (יואל ב, כו-כז).
מדינת ישראל כאותה החברה העתידה לקום בארץ ישראל בדור שלאחר מות משה
שני צדדים יש אפוא למשוואה שמציבה בפנינו שבת "האזינו" בשנה זו; הצד הנוקב עד תום של שירת משה ערב מותו, והצד המותיר פתח לתשובה, לשיקום ולבניין מחודש. ביסוד שניהם עומדת אותה תפישה תאולוגית , שלפיה ההיסטוריה היא שדה פעולתו הישירה של האל המעניק שכר וגוזר עונש על מעשי עם ישראל, ועל מעשיו לבדו. אנו איננו רשאים לקבל תפישה נאבית זו, לפחות לא באותה פשטות כמו שביטאו אותה דברי השירה והנבואה שקראנו. אנו מצוּוים לראות בהיסטוריה קודם את שדה המערכה האנושי שבו אנחנו נבחנים, שבו אנחנו נקראים לקיים את הטוב והאלוהי שבקרבנו, גם אם לעתים קרובת מדיי אנחנו נכשלים ומבטאים דווקא את הבהמי והשטני שבנו. אבל אין בכך כדי להקהות את עוקצה של המצווה הגדולה העולה מהשילוב שבין הפרשה להפטרה. זו כן זו חיוניות לנו למען חיינו. לשתיהן אנו מצוּוים להאזין בכל לבנו, נקראים להיענות למען חיינו.
כמו התאור של הציפייה מהחברה העתידה לקום בארץ ישראל בדור שלאחר מות משה, כך מדינת ישראל ביקשה להיות בית לאומי לעם היהודי, בית-חיינו שבו נממש את עצמיותנו ונפריח את תרבותנו וחברתנו. כמו אותה חברה עתיקה, גם על השיבה של עם ישראל לארצו נגזר להיות כרוכה במאבקי הגשמה מכל הסוגים; צבאיים, מדיניים, תרבותיים, חברתיים וכלכליים. הרבה עשינו; הרבה הצלחנו; בהרבה מותר היה לנו להתגאות. אולם כשאנו מתבוננים בימי חשבון נפש אלה במעשה ידינו, אנו מצוּוים לראות נכוחה גם עד כמה רחקנו מהדרך, עד כמה עיוותנו, עד כמה עיוולנו, עד כמה בגדנו. לא הכול היה תלוי בנו, וגם היום רבים האיומים הצבאיים, המדיניים, הכלכליים והתרבותיים הבאים עלינו מבחוץ. אולם הרבה, הרבה מדיי, עוללנו לעצמנו ולזולתנו בידינו שלנו, מכוח הכרעותינו שלנו, בשל חולשת כוחנו לדבוק בטוב ובישר.
אנו מצוּוים לתהות כיצד זה ששוב נשמעת אצלנו אותה קושיית-סרק שעליה מדברת שירת "האזינו". כיצד זה ממהרים רבים כל כך בתוכנו לרחוץ בניקיון כפינו ולהדחיק מתודעתנו את העוול החברתי שאנו מעוללים, את הכיבוש והדיכוי שאנו מתעקשים לשַמר, את חורבן האקולוגיה שאנו מביאים על ארצנו, את עבודת האלילים השורה בקרבנו, המקדשת אדמות ומבזה את מי שנבראו בצלם אלוהים. שוב תמהים הם כיצד זה לא זכינו להגיע לאותה נורמליזציה שכה שאפנו אליה, במקום לומר ביושר לבב, שאנו עצמנו, במו ידינו, היינו הראשונים לִרחַק ממנה. שוב מאיים עלינו השילוב הממאיר של צדקנות יהירה עם חרדה קיומית, של "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי" (דברים ח, יז) עם "אָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ" (יחזקאל לז, יא).
פרשת השבוע קוראת לנו, בקול גדול וללא חת, להכיר בעוול, בהחטאה, בבגידה. היא מצַווה עלינו להודות באשר עוללנו לעצמנו, באשר אנו מעוללים לעצמנו יום יום ושעה שעה. ואילו ההפטרה מצַווה עלינו לעשות הכרה קשה ואכזרית זו לנקודת מוצא לתיקון, לבניין, ליצירה חדשה. לא, לא נגזרנו לנו, ואף אין דין שנגזור על עצמנו כליה. דרכנו עדיין מצפה לנו, עדיין אפשר שיינתן חסד לבני אברהם, הגר ושרה; עדיין מצפה האמת לבני יעקב, רחל ולאה, בלהה וזלפה. עדיין קוראים אלינו, אלינו ממש, דבריו העתיקים של הנביא יואל "ולא יבושו עמי לעולם". בנו תלוי הדבר, בכוחנו לעשותו, בידינו לשוב ולהאמין באל המצווה עלינו לבחור בחיים למעו נחיה.
שבת שלום ושנה טובה!
הרב פרופ' יהוידע עמיר
