"כִּי יִקָּרֵא קַן-צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶך… וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל-הָאֶפְרֹחִים, אוֹ עַל-הַבֵּיצִים–לֹא-תִקַּח הָאֵם, עַל-הַבָּנִים. שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת-הָאֵם, וְאֶת-הַבָּנִים תִּקַּח-לָךְ, לְמַעַן יִיטַב לָךְ, וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים." (דברים כ"ב, ו-ז).
דבר תורה לפרשת "כי תצא" מאת הרב מיכאל קליין-כ"ץ.
משה חוזר בפני בני ישראל על איך חוקים אלו יעצבו את המרקם המוסרי של חייהם: חוקים העוסקים ראשית כל בחיי הבית וכוללים הוראות לגבי היחס לשבויי מלחמה, לחיות, לחייבים, לפושעים ולעובדים. למרות שהתכנים משתנים, הרי התבנית והציוויים המהותיים הם תמידיים, למשל, החסד, הרחמים, היושר, ההגינות והאהבה שזורים לכל אורך הפרשה.
המצווה המאירה
מהבחינה הזו אלו שהצמידו את ההפטרות לפרשיות בחרו בחכמה רבה במיוחד במקרה של פרשת כי תצא ע"י הדגשת נושא זה:
"כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ, וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶינָה–וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא-יָמוּשׁ, וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט, אָמַר מְרַחֲמֵךְ, יְהוָה." (דברים נ"ד, י')
מכל 74 המצוות בפרשת השבוע בולטת מצווה אחת:
"כִּי יִקָּרֵא קַן-צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶך… וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל-הָאֶפְרֹחִים, אוֹ עַל-הַבֵּיצִים–לֹא-תִקַּח הָאֵם, עַל-הַבָּנִים. שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת-הָאֵם, וְאֶת-הַבָּנִים תִּקַּח-לָךְ, לְמַעַן יִיטַב לָךְ, וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים." (דברים כ"ב, ו-ז).
התלמוד קורא למצווה הזו "המאירה ביותר" (החשובה ביותר) מכל המצוות כנראה מפני שצריכים להתאמץ קצת כדי למלא אותה. כדי לשלח את האם צריך לפחות לעשות קולות רמים. גם להתקרב אליה יכול להביא לכך שתעוף משם.
פרשנים בכל דור תהו מדוע ישנו פרס כל כך גדול (חיים טובם וארוכים) על פעולה כל כך טריוויאלית. אכן, כמו שאירווינג איץ גרינברג מעיר, אחד מפרשני התלמוד מזכיר לנו שאותו פרס מוזכר בתורה על כיבוד הורים, מצווה הדורשת מאמץ מסור ולוקחת חיים שלמים כדי לקיים אותה. זה שווה לפרס שמודגש כאן. נראה כאילו שהפרס על המצווה הטריוויאלית ביותר שווה לקיום המצווה החשובה כדי ללמד אותנו לאצור ולקיים את כל המצוות בצורה שווה, שהפרס על קיום כל אחת מהמצוות אינו ניתן להערכה.
This photo was taken by Olve Utne. CC BY-SA 2.5
ראש חודש אלול כסימן
הרמב"ם כותב בהלכות התשובה שלו, שכל אדם צריך לחשוב את עצמו/ה, כאילו הוא/היא מאוזן/ת לגמרי בין טוב לרע כמו שיש בעולם איזון בין טוב ורע. הפעולה הבאה שאתה עושה, פשוטה ככל שתהיה, יכולה להטות אותך ואת כל העולם לצד של הטוב והחיים או לצד של הרע והמוות.
צרוף המקרים של פרשת "כי תצא", שתמיד קוראים אותה בסביבות ראש חודש אלול, מאתגר אותנו להעריך את העלם בדרך חדשה. במשך החודש הזה ניתנת לנו ההזדמנות להכין את עצמנו לשנה החדשה שמתקרבת. זו הזדמנות לבחינה עצמית, לגדילה אישית ולהעצמה רוחנית, שבהם עלינו לסקור את המטרה שלנו, את היחסים שלנו אחד עם השני ואת הקשר לאלוהים, לישראל ולעולם שלנו.
כשאנחנו ממשיכים להיאבק עם ההחלטות היומיומיות האין סופיות שלנו לגבי איך לפעול בחסד וביושר, אנחנו מתחזקים ואכן מושפעים מרצף של שלושת אלפים וחמש מאות שנים של הסטוריה וחוויה יהודית שאנחנו יכולים להסתמך עליהם למען החכמה וההדרכה. הבה נשתמש בחודש הזה במירב התועלת ונשפוט את עצמנו ואת האחרים כמי שהם באמת בלי העמדת פנים, תרוץ, או רציונאל. הפרשה שלנו מלמדת אותנו:
"אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה-לָּךְ, אֵיפָה שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה-לָּךְ–לְמַעַן, יַאֲרִיכוּ יָמֶיךָ, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" (כ"ה, ט"ו).
אם נוכל למדוד את עצמנו כמו שאלוהים מודד אותנו, כהורה אוהב ומדריך, אנחנו בודאי נופיע מחודשים, מתחדשים ומוכנים לקבל עלינו כל מצב בו נפגוש בשנה החדשה בביטחון עצמי רב יותר ואמונה רבה יותר במי שאנחנו ומי אנחנו יכולים להיות.
שבת שלום,
הרב מיכאל קליין-כ"ץ
