הטור התפרסם במקור, בגרסה ארוכה, במהדורה המודפסת של דה-מארקר.
הרב עדית לב מעלה את ההתבטאות של מנכ"ל משרד הרווחה על הרעב בישראל כסממן של שיטה כלכלית מחושבת.
מנכ"ל משרד הרווחה, מר יוסי סילמן, התבטא באחרונה לגבי רעב בישראל באופן שעושה נורמליזציה ומבטא השלמה עם התופעה. אומנם יש רעבים, אמר, אבל לא עם בטן נפוחה ולא מתים מזה, לא כמו במדינות אחרות, ומרמז בכך על מדינות העולם השלישי, שתושבי מדינת ישראל לא משווים את עצמם אליהן כלל. בהתבטאות האומללה הזו לפחות יש כנות – בכירי המשק והממשל מקדמים שיטה כלכלית-חברתית שפועל יוצא שלה הוא הרעבה תמידית של חלק מהאוכלוסייה. ממש כמו שהאבטלה הפכה להיות "רסיס בישבן" של הניאו-ליברליזם, כך גם הרעב הוא גורלם של חלק מילדי ובוגרי ישראל.
רבים התמקדו בלתקוף את סילמן על התבטאות זו. זו אכן התבטאות המבטאת אטימות חמורה שאין מקומה אצל מנכ"ל משרד ממשלתי ובפרט לא במשרד הרווחה. אך מיקוד זה באיש עלול להסתיר את השיטה. ההשלמה עם חוסר הביטחון התזונתי של אחוז מסויים מהאוכלוסייה איננה מאפיין של אחד, יוסי סילמן, אלא של השיטה הכלכלית החברתית המנחה את ממשלות ישראל בשנים האחרונות. יש כאלו שיצקצקו בלשון ויאמרו שהתופעה מזעזעת אותם, אך יקדמו מדיניות שמשמרת או מגבירה את הרעב, יש את הישירים, כמו מר סילמן, שיספרו לנו שככה זה, ושהמצב לא כל כך נורא.
במרכז הזכויות בחדרה של רבנים למען זכויות האדם אנו לא יוצאים להפסקת אוכל ללא מלאי עודף למקרה שייכנס מישהו בדלת, כדי שנוכל להזמין אותנו לסועד אותו. זהו אקט אנושי ויהודי בסיסי של אמפטיה וסולידריות. ויותר מכך: פשוט קשה לאכול כשיש מישהו רעב לידך, עניין של אינסטינקט. כדי להתגבר על האינסטינקט הזה דרושה שיטה שלמה שמרחיקה את האנשים החיים בעוני וברעב מהשבעים.
אכן, הרעב בישראל הוא פועל יוצא של שיטה כלכלית שכדי לקרוץ ליזמים גדולים מחלישה עובדים כך שלעיתים שכרם לא מספיק כדי להגיע לסל קיום בסיסי, ולא שואפת אפילו להגיע לתעסוקה מלאה במשק. מנגד אותה שיטה גם מקמצת בקצבאות לאלו שאין בידם להשיג עבודה מקיימת בשוק העבודה שעיצבה. בין חברות כוח אדם המחלישות עובדים לחברות דירוג אשראי שמגינות על התאגידים, הצמיחה נתפשת כמשהו שנועד לשרת נתונים מאקרו-כלכליים ולא את כלל הציבור. באקלים כזה גם רעב של אחוז מסויים של האוכלוסייה הוא מחיר פעוט. ההיגיון של מה שמוצג כ"יעילות" מאקרו-כלכלית מתעלה על רגש אנושי ומוסרי.
עמדתו של סילמן מובנית בכל חדותה בבציטוט הבא שלו: "אין ספק שמדינת ישראל הגיעה לנקודה קריטית, שבה היא צריכה לשאול כמה היא משקיעה בצמיחה וכמה ברווחה. כולם רוצים שתהיה עוד רווחה, אבל המדינה יכולה להתמוטט אם לא נשקיע גם בצמיחה במשק. אני בהחלט תומך […] בקיצוץ בקצבאות". בעולמו של סילמן נדמה שיש רק שתי ברירות. אלא שהנתונים העולמיים מראים אחרת – רוב המדינות השיוויוניות בעולם, עם המדיניות החברתית החכמה, גם עולות על ישראל בנתונים כמו תמ"ג לנפש, גובה החוב כאחוז מהתוצר ואף לא סובלות מאבטלה חריגה.
ההיאטמות המוסרית איננה אפילו תחשיב ראציונלי, היא בגדר סגידה לשיטה שמתירה כל רסן מוסרי כלפי האנשים החיים בעוני.: הנביא ישעיהו אומר לנו: “הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת: כִּי-תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ, וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם; אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ, וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח; וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ, כְּבוֹד יְהוָה יַאַסְפֶךָ" (נח ז-ח) אולי התוכחה הזו תצליח להגיע עד ימינו, ועד לליבם של פקידי הממשלה.
—-
הרב עדית לב היא מנהלת תחום צדק חברתי ברבנים למען זכויות האדם.
