" ועוד בטרם הספיק עורך-הדין להגיש את הערעור, הגיע הפקח עם אור ראשון של בוקר אל הכפר, מלווה בחיילים, בכדורי הגומי, בגז המדמיע – ובדחפור" | צילום: ענת ברזילי
מראה הריסות ביתו של עלי ג'אבר בכפר חארס (חארס ממוקמת קרוב לאריאל, איזור התעשיה של ברקן, סלפית, מאוד קרוב לכביש 5) צובט-לב, אף בטרם שמענו את הסיפור: גושי בטון שברזלים בולטים מהם, פיסת קיר שברז מזדקר ממנה, כיור מנופץ, חלונות ודלתות שבורים – זה מה שנותר ממה שהיה עד לא מכבר ביתה של משפחת ג'עבר. חברי קבוצת "דהרמה מעורבת חברתית" חוזרים מביקור נוסף בצד האפל של ישראל
עלי ג'עבר, גבר נאה ונעים הליכות, הוא בן אדם נורמטיבי, רחוק מכל פעילות פוליטית. דאגתו העיקרית, בהיותו מפרנס יחידי, היא לספק את צרכי משפחתו בת שתים עשרה הנפשות: הוא, אשתו ועשרת ילדיהם, בני שנתיים עד עשרים. עלי עובד מזה כ-13 שנים במפעל "אלקטרה" שבאזור התעשייה ברקן. לפני כן עבד שנים ארוכות כבוחן-תנועה של משטרת ישראל בשכם ובטול-כרם. בזמן האינתיפאדה השנייה פוטרו כל השוטרים הפלסטינים מהמשטרה ועלי מצא עבודה במפעל. בני משפחת ג'עבר לא לקחו מעולם חלק בהפגנות או בפעילות פוליטית מסוג כלשהו, ואין להם כל עבירות "ביטחוניות". יחסיו הטובים של אב המשפחה עם הממסד הישראלי, ואי-מעורבותה הפוליטית של המשפחה, העצימו את ההפתעה וההלם שלהם כשכוחות צבא הגיעו במפתיע להרוס את בית המשפחה, ללא כל התראה מוקדמת.
- אי אפשר לגור בתוך שטח אש: קבוצת 'דהרמה מעורבת חברתית' יורדת לביקור בהריסות חממאת אל מילח בבקעת הירדן הפלסטינית
- עבירות בנייה בשטחים לא נאכפות בשל חשש מהתנגדות המתנחלים, חיים לוינסון, "הארץ"
חלום מנותץ ושבור מונח לרגליהם
בשביעי בנובמבר 2012 הגיע עלי כרגיל לעבודה. במהלך הבוקר נודע לו כי דחפורים מלווים בכוחות צבא גדולים נכנסו לשכונה החדשה בה בנה את ביתו, וכי בית שכנו כבר נהרס. הדחפורים היו כעת בדרכם להרוס את ביתו. עלי חזר מיד לכפר והצטרף אל בני משפחתו שישבו בתוך הבית בתקווה שבכך יצליחו למנוע את רוע הגזירה. מסביב התאספו מאות מתושבי הכפר בניסיון נואש למנוע את ההריסה. הרבה גז מדמיע וכדורי גומי נורו לעברם באותו היום, כשהם פוצעים כמה מאנשי הכפר. בזכות נחישותם לא הצליח כוח המשימה של צה"ל להרוס בית נוסף בשכונה, אך עבור עלי ומשפחתו זה כבר היה מאוחר מדי, חלומם נותר שבור ומנותץ לרגליהם.
בטרם החל עלי בבניית בית חלומותיו התגוררו הוא ומשפחתו בדירת שני חדרים בבית הוריו, לצד שלושת אחיו על משפחותיהם. הצפיפות הקשה היא שגרמה לעלי להחליט בשנת 2010 לבנות בית נפרד למשפחתו, ובו גם דירה לבנו הבכור, דירה שתאפשר לבן להתחתן ולהתקדם בחיים. עלי מספר שבתור התחלה הוא הגיש מספר בקשות לאישור בניה לשטח הסמוך לבית הוריו, אך אלו נדחו בטיעונים שונים: "אמרו לי שמדובר בשטח חקלאי, אחר כך אמרו שזה שטח צבאי, ובסוף אמרו שהשטח קרוב מדי לכביש הראשי שגם מתנחלים נוסעים בו". מצב דברים זה הוביל להחלטה לבנות את הבית על אדמת המשפחה שבפאתי הכפר.
בחארס, כמו במרבית הכפרים הפלסטיניים, קיים מזה שנים רבות קפאון תכנוני, שלא מאפשר לפלסטינים לקבל אישורי בנייה. עם חתימת הסכם הביניים של אוסלו ב-1993 שורטט קו כחול סביב השטח הבנוי של הכפר וזה הוכרז כשטח B, המצוי תחת שליטה אזרחית פלסטינית. האדמות החקלאיות שמסביב לכפר הוכרזו כשטח C, המצוי תחת שליטת ישראל. בעוד שהרשות הפלסטינית דאגה לאשר תוכניות מתאר לשטחים הנמצאים תחת סמכותה, ישראל לא עשתה כן לגבי שטחי C, ולכן נוצר פער מובנה בין מי ששפר מזלו ויש לו אדמה בתוך הקו הכחול, לבין מי שאדמותיו נמצאות בשולי הכפר – הראשון יכול לקבל אישורי בניה ולבנות כחוק; השני הופך באופן אוטומטי לעבריין בניה – כשאין תכנית מתאר, אי אפשר לקבל אישורי בניה. חד וחלק, סוף סיפור. בנוסף, בקביעת תוואי הקו הכחול שהיה אמור להיות בתוקף רק למשך 5 שנים, עד שייחתם הסכם הקבע, לא נלקח בחשבון גידול באוכלוסיה ולא נכללו בו שטחים לעתודות בנייה. היום, לאחר 20 שנה, לא נותר שטח פנוי לבנייה בתוך הכפר, ובתים חדשים שנבנים גולשים לתוך שטח C, המועד לפורענות (קיראו על עתירת הרבנים למען זכויות האדם.למען הענקת סמכויות התכנון באיזורי סי בחזרה לפלסטינים).
" ועוד בטרם הספיק עורך-הדין להגיש את הערעור, הגיע הפקח עם אור ראשון של בוקר אל הכפר, מלווה בחיילים, בכדורי הגומי, בגז המדמיע – ובדחפור" | צילום: ענת ברזילי
לא נותנים אישורים והורסים את מה שנבנה
השכונה החדשה בה בנה עלי את ביתו, ממוקמת באזור שקט ופסטורלי, הרחק מהתנחלויות ומכבישים ראשיים. עלי אומר שמשום כך לא חשב שיהרסו לו את הבית. הוא קיווה לטוב והתחיל לבנות. במוקדם או במאוחר הגיע הפקח ומסר לעלי צו עצירת בנייה. עלי שכר עורך-דין, הגיש למינהל האזרחי את כל המסמכים הנדרשים והמתין למשפט. בינתיים, בהמלצת עורך-הדין, המשיכה המשפחה בבנייה. הפקח של המינהל המשיך להסתובב בשטח ולצלם, זוהי הרי עבודתו.
מערכת ה"צדק" בשטחים טוחנת לאט: המְתנה למשפט עשויה להמשך בין שנה לעשר שנים. עלי המתין כשנה וחצי עד לדיון בבית-המשפט הצבאי. מאחר שבית המשפט פועל על-פי החוק היבש, ומכיוון שבהעדר תכנית מתאר הבניה אינה חוקית, היה ברור מראש שהפסיקה תהיה להרוס את הבית – ואז יוכל עורך-הדין לערער לבג"צ. זהו ההליך המקובל, אבל במקרה של עלי הפקח היה זריז מאד, ועוד בטרם הספיק עורך-הדין להגיש את הערעור, הגיע הפקח עם אור ראשון של בוקר אל הכפר, מלווה בחיילים, בכדורי הגומי, בגז המדמיע – ובדחפור.
ביום ההריסה ישב כאמור עלי יחד עם שאר בני המשפחה בתוך הבית. חצי מהבית, שיועד לעלי, אשתו וילדיהם, היה גמור ומאוכלס, ואילו חלקו השני – הדירה שנועדה לבן הבכור – היה מצוי בשלבי בנייה אחרונים. מפקד הכוח ניסה לטעון בפני הפקח שיש לעצור את ההריסה, מכיוון שאין להרוס בית מאויש ללא צו מפורש. אך הפקח התעקש. המשפחה הוצאה בכוח עם מעט מיטלטליה והדחפור נכנס לפעולה. כבל חשמלי שסיכן את העבודה לא אפשר את השלמת ההריסה, וכך נותר הבית חציו ניצב וחציו הרוס, כעד אילם – כך ייעשה לפלסטיני שיעז לחלום. למען יראו וייראו.
"הדחפורים היו כעת בדרכם להרוס את ביתו. עלי חזר מיד לכפר והצטרף אל בני משפחתו שישבו בתוך הבית בתקווה שבכך יצליחו למנוע את רוע הגזירה. מסביב התאספו מאות מתושבי הכפר בניסיון נואש למנוע את ההריסה. הרבה גז מדמיע וכדורי גומי נורו לעברם באותו היום, כשהם פוצעים כמה מאנשי הכפר. בזכות נחישותם לא הצליח כוח המשימה של צה"ל להרוס בית נוסף בשכונה, אך עבור עלי ומשפחתו זה כבר היה מאוחר מדי, חלומם נותר שבור ומנותץ לרגליהם" | צילום: יוסף למפל
את הבניה מימן עלי מכספים שחסך במהלך השנים משכר עבודתו, וממכירת חלקו בבית הוריו. כיום חזר בלית-ברירה להתגורר עם משפחתו בבית ההורים. למרות הייאוש והמצוקה אליה נקלעה המשפחה בעקבות ההריסה אין הוא רואה בפניו ברירה אחרת אלא לשוב ולבנות בית מגורים עבור משפחתו. עתה יש צורך בעבודת דחפורים לפינוי ההריסות, עבודה שעלותה עשרות אלפי שקלים, עוד לפני שאפשר יהיה לחשוב על בניה חדשה.
הצטרפו אלינו לקריאה להשבת זכויות התכנון בשטח C לפלסטינים, כדי שסיפורו של עלי לא יחזור על עצמו בעשרות מקומות אחרים.
- צרו קשר ישירות עם הקבוצה | engaged.dharma@gmail.com
- כנסו לאלבום התמונות המלא מההרס המחריד בכפר חארס – בדף הפייסבוק של רבנים למען זכויות אדם
