Israeli anti riot policemen arrest a protester as a few hundred Bedouin accompanied by activists from other parts of the country demonstrate against the Prawer Plan on July 15, 2013. Israeli police arrested 14 protesters during the demo.
(Oren Ziv/Activestills.org)
הרהורי תשעה באב תשע"ג
1. להיות קורבן מיוחס
כאשר הייתי סטודנט חברי/ותי האקטיביסטים/ות התפלאו כאשר ביקשתי לכתוב פרק על אנטישמיות עבור "הרווארד הלא יפה", חוברת בה כתבנו על גזענות באוניברסיטה. חלק משותפח במעונות הסטודנטים ממש כעסו מפני שכיסיתי את הקירות במפות ותאור אירועים באופן כרונולוגי, אירועי טבח, גירושים ופעולות אנטישמיות אחרות. אני חושב שבהרווארד באמת היתה אנטישמיות תרבותית. אבל מעבר לזה, ברור שלא רציתי לראות את עצמי רק כ"אדם לבן" המעורב ב"פוליטיקה של העולם השלישי". גם אני ראיתי את עצמי כחלק ממיעוט מדוכא. במעגלים בהם הסתובבתי היה "IN" להיות מדוכא מאשר לא, ואפילו יותר "IN" היה להתנגד לדיכוי זה.
בטוח שאינני מעמיד פנים שהדיכוי שלנו או דיכוי האחרים/ות איננו קיים. בכל אופן, ט' באב גורם לי לחשוב על מה אנחנו עושים/ות עם הדיכוי הזה. אם מלמדים/ות אותנו שהבית הראשון נחרב בגלל עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, והבית השני נחרב בגלל שנאת חינם, האסון הגדול הבא שלנו יכול להתרחש בגלל קורבנות מיוחסת.
לזכותי, אני חושב שהמדרש שכתבתי לעצמי צווה עלי להיאבק גם בדיכוי של העם שלי ( עד היום אני רואה בציונות את תנועת השחרור של העם היהודי) ולדאוג שהמודעות להסטוריה של בני/ות עמי תחזק את מחויבותי לזכויות האחרים/ות. אבל, לעיתים קרובות מדי אנשים/נשים מרגישים/ות שבהיותם/ות קורבנות זכותם/ן לשחק את המשחק לפי כללים שונים מאשר אחרים/ות. אנחנו כל כך נמצאים/ות בתוך היותנו קורבנות ומדוכאים/ות שאנחנו כמעט לא מסוגלים/ות לתפוס שאנחנו יכולים/ות בו זמנית להיות גם קורבנות וגם אלו שהופכים/ות אחרים/ות לקורבנות.
זה בוודאי נכון לגבי יהודים/ות ופלסטינים/ות, אבל לא רק. ישראלים/ות חילונים/ות וחרדים/ות, מזרחים/ות וקיבוצניקים/ות, וגם מתנחלים/ות כולם/ן משוכנעים שלא מבינים/ות אותם והם/ן הקורבנות. זה לא ייחודי רק לישראל. אני חושב שאפשר למצוא את אותו הדבר בקונפליקיטים אזוריים בכל העולם, שלא להזכיר את הקהילה ההומולסבית וההטרוסקסואלים, חיוביות אוכלוסיות שנהנו מאפליה מתקנת לעומת כאלו שאבדו את הפריבילגיות שלהם כתוצאה מאפליה מתקנת זו וכו'. אינני אומר שאין קורבנות או כאלו שהופכים אחרים לקורבנות.העובדה שישנם/ן כאלו שבאופן ציני מציגים/ות את עצמם/ן כקורבן לא משנה את העובדה ש לעיתים קרובות הדיכוי הוא אמיתי. במיוחד כאשר הדיכוי הוא אמיתי, אנחנו יכולים/ות לתרץ כל טקטיקה, אפילו אלימות ודיכוי של אחרים/ות מפני שאנחנו מגינים/ות על זכותנו ומתקנים/ות עוולות היסטוריות. כאשר מתקיים בין אנשים/נשים דו שיח של חרשים זה מספיק גרוע. אבל, כאשר היותנו קרבנות לא נותן לנו לראות את היחס שלנו לאחרים/ות וכאשר העיוורון הזה הוא משותף, אנחנו עלולים/ות לגרום לאסון לכולנו.
כשקוראים/ות את מגילת איכה, או מה שיש למסורת שלנו לומר לגבי אלו שמדכאים/ות אותנו, הכעס והתקווה לתגמול נמצאים כאן בברור. בכל אופן מה שעושה את מגילת איכה וכל כך הרבה מהספרות הנבואית והרבנית למיוחדת, זו היכולת של הביקורת העצמית. במגילת איכה אחוז ההשתלחות באלה שהחריבו את ירושלים הוא נמוך בהרבה מאשר האחוז שמתבונן פנימה. כיום, אולי יהיו כאלה שיקראו לזה "הפנמת הדיכוי", אבל אני רואה בזה משהו מאוד חיובי. נכון, החטאים שמגילת איכה מדברת עליהם אינם כוללים הפיכת אחרים/ות לקורבנות. ובנוגע לבית השני, שנאת החינם שמצוטטת כסיבה לחורבן מוזכרת רק בהקשר של שנאה בין היהודים לבין עצמם. ט' באב איננו התרופה המושלמת לסכנות היותנו כאשר אנו מאמינים/ות שקורבנות הופכת אותנו למיוחסים/ות וז המעוור אותנו עד שלא מבחינים/ות כאשר אנחנו נעשים/ות אלו שהופכים/ות אחרים לקורבנות. אך המסר של ט' באב נותן לנו את הכיוון למציאת היכולת להלחם נגד הדיכוי שלנו ועדיין להישאר ביקורתיים/ות לגבי פעולותינו.
2. חורבן היום
כאשר היותנו קרבנות לא מעוור אותנו, אנחנו יכולים/ות לראות שאחרים/ות מרגישים/ות כמונו. בנית הבית של משפחת שווארמה בשלושת הימים לפני ט' באב של שנת 1998 ולראות את הבית נהרס יום לאחר מכן, או לצום ובה בעת לעזור בבנית ח'ירבת טאנה בשנת 2005, העלה את מודעותי שתחושת הטרגדיה האישית של אלו שבתיהם נהרסו דומה לתחושת הטרגדיה הלאומית שאנחנו זוכרים/ות בט' באב. החוויה של תפילת מנחה בט' באב בשנה שעברה עם אלו הזקוקים/ות לדיור ציבורי היתה גם פעולה של הזדהות. אני רואה משמעות בכינוי "בתים" לתפילין של ראש ותפילין של יד ש אנחנו בדרך כלל מניחים/ות בבוקר בתפילות שחרית אך בט' באב אנחנו מניחים/ות אותם/ות בתפילת מנחה כסימן לחזרת התקווה.
היום, בערב ט' באב, אמורה היתה להתקיים ישיבת בג"צ לגבי האם יגורשו בכח תושבים/ות מ-8 כפרים למען "שטח אש 918" בדרום הר חברון. דיון בית המשפט נדחה עד 2 בספטמבר, ממש לפני ראש השנה. יום אחרי ט' באב אנחנו נחזור לוועדת התכנון של המנהל האזרחי כדי לשמוע מה הם החליטו לגבי תוכנית המתאר שהגשנו כאלטרנטיבה לצווי ההריסה נגד כמעט כל הכפר סוסיא. בשבוע הבא יהיו שימועים דומים גם לגבי כפרים נוספים. הממשלה הכריזה על כוונתה לחסל את הדיור הציבורי ולהחליף אותו בסיוע בשכר דירה. בחלקים רבים של המדינה הסיוע הזו של המדינה אינו מספיק כדי שאנשים/נשים בלי אמצעים לשכירת דירה, שלא לדבר על העובדה שמשפחות אלו אינן יכולות לספק צ'ק ביטחון וכו'. אני מכיר אדם שנמצא ברחוב במשך 8 שבועות בדיוק בגלל סיבה זו, ומשפחות אחרות שעלולות להגיע למצב הזה.
אח"כ יש לנו את החורבן הפוטנציאלי הגדול ביותר , תוכנית פרוור/בגין שעלולה להוביל להחרבת של עשרות כפרים, לטרנספר של עד 40,000 אזרחי/ות המדינה לתוך עיירות מוכות עוני ואבטלה, ונישול מאות אלפי דונם של אדמותיהם/ן. הצעת החוק כוללת מפת "תחום המושב," שמחוצה לו אסור ליישוב בדואי להתקיים.
אינני חושב שמארגני/ות שביתת המחאה היום במגזר הערבי חשבו לגבי המשמעותיות של ט' באב. אבל אני כן. הצום שלי בט' באב יהיה משמעותי יותר בידיעה שנקטתי בצעד קטן כדי למנוע את החורבן הבא, וניסיתי לקרב את החזון הנבואי שקראנו בשבת האחרונה כהכנה לט' באב, "אַחֲרֵי-כֵן, יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק–קִרְיָה, נֶאֱמָנָה.צִיּוֹן, בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה; וְשָׁבֶיהָ, בִּצְדָקָה." (ישעיהו א' , כ"ו-כ"ז).
מה עוד ניתן לעשות?
1. להזמין דובר/ת מהקהילה הבדואית לבית כנסת שלך, למועדון, מתנ"ס ו/או לחוג בית,
כמו כן ניתן לארגן סיור בנגב : נא ליצור קשר עם הרב אשרמן, 050-5607034, ravarik@rhr.israel.net.
2. להוריד תמונה של דגל שחור עם המספר "40,000," שישמש כתמונת פרופיל בפייסבוק שלך. (אדריכלי/ות התוכנית טוענים/ות ש"רק" 30,000 יעברו טרנספר.)
3. לכתוב לשרים
4. לצפות בסרטון של 3.5 דקות שמקפיץ את אדריכלי/ות התוכנית, ולהפיץ הלאה
יהי רצון שניתן משמעות לתשעה באב זה על ידי עשייה למען עצירת החורבן הבא,
אריק
