עלינו לשאת עינינו אל השמיים: דבר תורה פרשת 'וַאתחנַן' | הַרַבָּה מירה רז ›

cc: google images

דבר תורה פרשת 'וַאתחנַן' מאת הַרַבָּה מירה רז 

מאת הַרַבָּה מירה רז

בתחילת פרשת "ואתחנן" מבקש משה מה':

אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן…."

עונה הויה למשה:

"עלה ראש הפיסגה ושא עיניך ימה וצפונה ותימנה ומזרחה וראה בעיניך….את הארץ…"

מוזר שכאשר משה נמצא על ראש ההר הוא מתבקש לשאת עיניו למעלה על מנת לראות את הארץ, הרי היינו מצפים שמראש הפיסגה יביט למטה ויראה את הארץ שאליה נגזר עליו לא להכנס. נלמד מכאן שכדי לראות את א"י הטובה עלינו לשאת עינינו אל השמיים. עלינו להתרומם מעל העולם המצוי, ולראות בעיני רוחנו את העולם הרצוי. א"י, הארץ המובטחת, דורשת את החזון על מנת להיות טובה.  בספר "משלי" (כט 18) נאמר: "באין חזון יִפָּרַע עַם" ואכן,  בחיי הכלל ובחיי הפרט, כשנמצא החזון נמצאת המשמעות, ובעצם – המשמעות היא זו שיוצרת את החזון.

 'נשמע ונעשה'

כאשר התורה משתמשת בשורש 'שמע' הכוונה היא ל'משמעות' שבאה לא מאיבר השמיעה, האוזן, אלא מ'לב שומע' כפי שביקש שלמה שינתן לו מאת ה':

"וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ, לִשְׁפֹּט אֶת-עַמְּךָ, לְהָבִין, בֵּין-טוֹב לְרָע:  כִּי מִי יוּכַל לִשְׁפֹּט, אֶת-עַמְּךָ הַכָּבֵד הַזֶּה." (מלכים א' ג 9)

בספר דברים נוסח הציווי מתחיל ב'שמע' ומסתיים ב'עשה'. דוגמאות מפרשתנו:

"וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל, שְׁמַע אֶל-הַחֻקִּים וְאֶל-הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם, לַעֲשׂוֹת–לְמַעַן תִּחְיוּ, וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם, נֹתֵן לָכֶם.

וַיִּקְרָא מֹשֶׁה, אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֶת-הַחֻקִּים וְאֶת-הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֵיכֶם הַיּוֹם; וּלְמַדְתֶּם אֹתָם, וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם.

וְשָׁמַעְתָּ יִשְׂרָאֵל, וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת, אֲשֶׁר יִיטַב לְךָ, וַאֲשֶׁר תִּרְבּוּן מְאֹד:"

המעשה הוא הכלי, המשמעות היא תכלית הכלי. הוא קיים רק כדי להכיל את המשמעות. מעשה ללא משמעות לא מחדש דבר. הוא חוזר על עצמו, שגרתי, בנלי, חסר מעוף, משעמם! מעשה עם משמעות מביא התחדשות, יצירה חדשה, קדושה. התורה, על פי הפסוקים המצוטטים לעיל,  מדריכה אותנו להבין את המשמעות לפני העשיה ואז נתברך בחיים, בהצלחה, בטוב ובפוריות.

אנו מוצאים בהם 4 פעלים בהקשר לקיום מצוות, בזה הסדר:

• לשמוע
• ללמוד
• לשמור
• לעשות

ה'שמע' כחוויה מרחיבה

ה'שמע' הוא החוויה שמרחיבה את התודעה שלנו ומחברת אותנו אל הנסתר שבנו שעדיין מחכה להתגשם. בני ישראל שמעו את קול ה' מדבר אליהם במעמד הר סיני, מעורר את הקול הפנימי שלהם, את קול נשמתם שהיה רדום כשהיו עבדים לפרעה, לחומר בלבד ואמרו: "אם יוספים אנחנו לשמוע את קול יהוה אלהינו עוד ומתנו"

חווית ה'שמע' כל כך מטלטלת עד שקורה שהאדם מדחיק אותה מרוב בהלה, מתעלם ממנה כאילו לא היתה, מתכחש לה. במצב כזה עליו ללמוד. זה אינו מצב מפחיד, האדם בשליטה, האינטלקט מגיב, שואל  וחוקר, מבקר וקונה ידע, בתקווה שכך יגיע בצורה של ניסוי ותהייה פנימי אל משמעויות רוחניות.

'שמירה' היא מצב של תודעה, כמו שמירה בכספת, כמו לשמור סוד. החוויה או הלמידה קיימים וידועים בתודעת האדם, מה שנותר עכשיו הוא לעשות מעשה במלוא המשמעות, במלוא האור שהכלי מכיל.

ואתחנן

משה רבנו, האיש הגדול  הזה, מָשָה אותנו מן המיצרים, הביאנו עד לירדן ובזה סיים את תפקידו. תחנוניו (שמשמעם: תן לי בחינם, לא כי מגיע לי) לא עזרו לו. הוא התהליך. ספרו – ספר דברים – מנציח את התהליך כהוויתו: שימעו ועשו. כאילו אומר לעם לפני כניסתם לארץ לבנות בה חיי חברה: כאשר  הקדמתם 'נעשה' ל'נשמע'  עשיתם את עגל הזהב.

בחיים של 'נשמע ונעשה' "…תִּחְיוּן וְטוב לכם, והארכתם ימים בארץ אֲשֶר תִּירָשוּן" (ה 29).

שבת שלום ומבורך,

הַרַבָּה מירה רז