הרב נאוה חפץ מוצאת בירושלים את כל הרבדים של החברה הישראלית. היא יוצאת למסע בתוך כל המתחים והמורכבות. דווקא בייאוש המרובד היא מוצאת תקווה
מאת הרב נאוה חפץ
חודש הרמדאן החל בשבוע שעבר, והעיר ירושלים הומה וסואנת. שבוע מאוד אינטנסיבי עבר על כוחותיי במזרח ירושלים. שבוע שהתחיל עם סיור בקבר רחל או נכון יותר במבצר רחל. מתחם שהפך לבית כנסת חרדי. שבוע שהחל כשחייל דרוזי ממג"ב אומר לי: "אישה! את לא יכולה להיכנס למתחם הקבר עם כיפה – כי זה אסור". שבוע שהתחיל בספיגת קללות ונאצות מחרדים שראו אישה עם כיפה, שבוע שהתחיל כשנשים חרדיות זועקות לעברי: "גמרת לעשות בעיות בכותל שאת באה לעשות פה מהומות?", ו –"המקום הזה שלנו" – כשניסיתי להצביע על הפרת זכויות המוסלמיות להתפלל בקבר רחל. מזל שליווה אותי צוות של הטלוויזיה במסגרת התוכנית של חנוך דאום לערוץ 10. היה זה שבוע שהתחיל בספיגת עלבונות מעו"ד יורם שפטל שלא הסכים להקשיב ולו למילה אחת שהוצאתי מפי, שהתלהם והתריס נגד הזרם הרפורמי כשהוא מכנה אותו זרם זר ליהדות, ושבתום הסיור הוא לא הסכים ללחוץ את ידי.
השבוע המשיך בסיור עם קבוצת סטודנטים לא יהודים מאוניברסיטת דיוויס בקליפורניה. צעירים פתוחים שהיו מוכנים להקשיב, ללמוד, לשאול, ולתהות ללא השמצות על התנהלותה של ישראל במזרח ירושלים.
לקראת סוף השבוע, ביום חמישי אחר הצהרים, יצאתי לעיר העתיקה עם חברתי הפלסטינית מבית צפאפה במטרה לערוך קניות לשבת. זו לא הפעם הראשונה שאנחנו מסתובבות בשוק, שכן, פעם אני לוקחת אותה לערוך קניות בשוק מחנה יהודה או ברמי לוי, ובפעם היא לוקחת אותי לשוק בעיר העתיקה.
ללמוד על הצד האחר
חברתי היא אישה מוסלמית אדוקה, חאג'ה. היא עלתה כבר פעמיים לרגל למכה ומכירה כל מילימטר בעיר העתיקה. בכל פעם שאנחנו מסתובבות יחד בשוק, אני מגלה עוד טפח ועוד פינה בעיר המרתקת הזו ירושלים. אנחנו משוחחות על הסיפר של כל אחד מן העמים. היא חושפת בפני היבטים של האסלאם ואני היבטים של המסורת היהודית. דרכה אני לומדת על מצבם של ערביי 48 – אזרחי בית צפאפה ועל חוויות חייה הלא פשוטות שהיו מנת חלקה. לא פעם חברתי מתארת בפני כיצד אימה, אחיותיה והיא היו יוצאות אחר הצהריים מביתן, מתיישבות על המדרכה בצידו האחד של הכביש המפריד בין בית צפאפה שבשטחה של ישראל ומשוחחות עם המשפחה היושבת על המדרכה בצידו הירדני של הכפר.
השעה 4 אחה"צ. השוק מתעורר בשעה זו של היום. נשים ממהרות לערוך קניות כדי להכין את האיפטר – ארוחת שבירת הצום של הרמדאן. רוכלים מציעים את מרכולתם בכניסה לשער שכם, תיירים סקרנים מתבוננים בהשתאות בנחיל בני האדם הזורם אל ומחוץ לשוק. אנחנו נכנסות לשוק דרך שער שכם. חברתי מובילה אותי בין הסמטאות למפעל טחינה – היא יודעת שזהו מאכל אהוב על בני אותו הוא אוכל מדי יום ביומו. משם אנחנו פונות ל"סוק אל עטארין" – שוק הבשמים. חברתי קונה בחנות מאוד מסוימת תבלינים. מאז סיורנו המשותף הראשון בשוק לפני מספר שנים, אני מקפידה לקנות רק בה את התבלינים. "ג'יב לי אוקיית לוז" (תן לי אונקיית שקדים= 250 גרם) אני מבקשת מהמוכר. זה המקום לתרגל את הערבית השבורה שלי. חברתי אומרת שאני מסתדרת די טוב עם הערבית השבורה שלי. אנחנו ממשיכות לכתת רגלינו בשוק. אסמעי – תשמעי – אני אומרת לחברתי, אני חייבת לקנות לאמי בת ה- 95 גופיות קיץ, את זוכרת, אני אומרת לה, קנינו 3 בשנה שעברה וצריך לחדש את המלאי. אנחנו מחפשות את החנות בה רכשנו לפני שנה את המוצר לאימי. הגופיות, 100% כותנה תוצרת הכפר בית ג'אללה שליד בית לחם. הנה אני אומרת לעצמי, עזרתי לכלכלה הפלסטינית המקרטעת.
הקניות בעיר עומדות להסתיים, קנינו, מלוחייה, במיה ופאקוס (סוג מלפפון בלאדי) אצל הנשים היושבות בצידי החנויות, וחברתי מבקשת לעבור לשוק מוסררה שמול שער שכם. "אין בעיה", אני אומרת לה. "אמתין לך". אני עומדת עם עגלת השוק שלי,בפתח שוק מוסררה וחושבת: "בטח העוברים ושבים משתאים למראה אישה מוסלמית אדוקה, שכל הרואה אותה קורא לה חאג'ה, שמסתובבת עם אישה קטנה, צנומה חובשת כובע רחב שוליים, דוברת ערבית שבורה, ובין לבין משוחחת עם החאג'ה בעברית צחה". מזל שהכיפה שלי מוסתרת על ידי הכובע…
יום השישי הראשון של הרמדאן
אני מנסה לעמוד על המורכבות של העיר על הפרת זכויות האדם, על חוסר השוויון בין חלקה מזרחי של עיר לבין מערבה, ומעלה את בעיית העוני הן במערב העיר והן במזרחה. מקווה מאוד שהפנימו ויוכלו להעביר את הדברים גם לאחינו ואחיותינו שמעבר לים.
אני עוזבת את הקבוצה שממשיכה להתנחלות פסגות וממתינה ליד השוטרים במבואות רחוב סנט ג'ורג'. "כמה נכנסו לירושלים היום?" אני שואלת אותם? 210 אלף איש ואישה הם עונים. "האם היו אירועים חריגים" אני שואלת בדאגה? לא הם עונים בביטול. אני נושמת לרווחה.
בני הצעיר בא לאסוף אותי משייח ג'ראח, אחרי שאיחלתי למוחמד, פלסטיני שעומד לאבד את ביתו בשכונה, רמדאן כרים. אנחנו עוצרים לאתנחתא קצרה לפני שבת על כוס בירה בבר בו עובד בני הבכור. קשים הם חייו של סטודנט ישראלי. הוא לא מקבל קצבה מהמדינה, לא מקבל מלגה, צריך לשלם שכר דירה, הוצאות למחייה, שכר לימוד ועוד. ויחד עם זאת, לא תשמע תלונה מפיו. הוא ימשיך לשרת במילואים, לשאת בנטל ולהיאבק על חברה צודקת יותר. בני הצעיר ימשיך להרביץ ציונות בצעירי תגלית ובו זמנית יתחיל ללמוד באוניברסיטה העברית וימשיך לשאת בנטל. ואילו אני? אני אמשיך לחנך ולחשוף את העוולות המתבצעות לאור יום בחברה הישראלית.
אז אם תשאלו למה ירושלים, ירושלים למה? כי כאן תמצא את כל הרבדים של החברה הישראלית, את כל המתחים ואת כל המורכבות. בירושלים תמצא גם את התקווה לחיים בשיתוף תוך כבוד הדדי. או במילותיו של ברל כצנלסון: "דרושים לנו אנשים מיואשים" – הייאוש יכול להיות מנוף ליצירת חברה צודקת יותר.
שבוע טוב
הרב נאוה חפץ | 11.7.2013