"באתי לכאן בכדי להילחם אני אעשה הכול בכדי שאחרות/ים לא יהיו בגיהינום הזה" | cc: flickr by Luca Grieco
עם העברת תוכנית ויסקונסין על שולחן הכנסת בהצעה ראשונה עאישה סידאווי, מנחת קבוצת העצמה במרכז לקידום זכויות בחדרה, מביאה לנו רשמים מנמעניה. אנו מגלים פחד, חרדה ודחייה מהתוכנית שנוסתה בעבר ונכשלה.
מאת: עאישה סידאווי
למרות שהיא לא כלולה בתוכנית ויסקונסין כרגע העברת ויסקונסין בהצעה ראשונה הקפיצו אותי ממנוחתי. החלטתי לחזור לקבוצה ולראות את התגובה של החברות וחברים לתוכנית ויסקונסין. מצד אחד שמחנו להיות שוב במעגל אחד, אך מצד שני עלתה דאגה. למרות הכול ויסקונסין עדיין נמצאת שם במודע או בתת מודע והיא מוציאה אנשים ממנוחתם וגם מביתם (למרות שהם לא יוחזרו לשם בתנאים של היום) ."באתי לכאן בכדי להילחם אני אעשה הכול בכדי שאחרות/ים לא יהיו בגיהינום הזה".
לקריאה נוספת:
- הכל על תוכנית ויסקונסין המאיימת לשוב בגלגול חדש אך לא משופר
- תגובת "רבנים למען זכויות האדם" לאישור החוק המעגן את החזרת תוכנית ויסקונסין בקריאה ראשונה
- "תוכנית ויסקונסין" במתכונתה החדשה היא אותה הגברת שהוצעה לכנסת בפעם הקודמת: מכתב של הרב עידית לב לח"כ אורלי לוי-אבקסיס
- ניצן תנעמי על תוכנית ויסקונסין ב-YNET
ההצלחה של קבוצת הפעולה המשותפת שלנו וחלקה הפעיל בהורדת תוכנית ויסקונסין מהחוק וסגירת החברות המפעילות אותה נותן לקבוצת נשים של מרכז הזכויות "רבנים למען זכויות האדם" את התקווה והכוח להמשיך ולהילחם נגדה עוד פעם בכל מה שצריך.
העלאת ויסקונסין לסדר היום החזיר בבת אחד המשתתפות שאיבדו עניין בקבוצה אלינו מחדש לכולן יש אויב אחד שמרחף מעליו ענן אחד גדול שחרוט בזיכרון בשחור ובהשפלה ושמו ויסקונסין הכולל: פקידי השמה, ועדה רפואית ומשרדי החברות המפעילות, שלילת קצבאות ושבעה מדורי גיהינום שנשים אלו עברו בשנות הפעלתה בחדרה ואזור ואדי עארה. זיכרונות ברובם רעים שגורמים לנשים אלו נדודי שינה.
רינו צרור מביך את שר הרווחה מאיר כהן בדבר נחיצות חזרתה של ויסקונסין לשולחן הכנסת
הפחד מויסקונסין חוזר
שנתיים עברו מאז הורדה ויסקונסין וכל שנה מנסים לחזיר אותה גברת לחיינו ללא הצלחה הפעם הפחד הוא אמיתי והסיכוי שתוחזר בהיקף הרבה יותר רחב רק מגביר את הטראומה
"אני רוצה לעבוד" אמרה כ' והוסיפה, "אבל איפה יש עבודה ואם כבר אמצא עבודה בגילי האם ישנה תחבורה סבירה שתיקח אותי ותחזיר בזמן על זה לא חשבו בממשלה?!" בכפרים הערביים הסיכוי למצוא עבודה הוא כמעט אפסי לאור העובדה שאין אזורי תעשיה ואין תחבורה סבירה ואין את המרכיבים הבסיסיים שיכולים לתת לאישה לצאת לעבודה ללא חשש ודאגות אמיתיות האם תוכל להגיע בזמן. אכיפת חוקים בתוך הכפרים ופיקוח על חוק שכר מינימום הוא אפסי. ואנחנו יכולים למצוא נשים עובדות במשרות מלאות בשכר של פחות מ-2000 ₪ תוך שתיקה וקבלת מה שיש בהיעדר תשתית והזדמנויות לעבודה בכבוד.
"פרזיטיות אנחנו לא" זאת מילת המחץ של הנשים רוצות לעבוד אבל תנו לנו לעבוד בכבוד תייצרו מקומות עבודה שמתאימות לגילנו ומצבנו הרפואי והאישי ובשכר הולם.
—
א': הייתי שם מיום ראשון עד יום אחרון ולא פגשתי אדם אחד שהיה מבסוט שמצא עבודה. אנשים שישנו מתרופות של פסיכיאטר היו נכנסים.
י': הם שלחו אותי לעבודה, והבעל בית לא מסכים. עבדתי שעה – שעתיים והוא לא מסכים. והם שולחים לסופר. לא היו מקבלים. ואני עבדתי שש שנים משק בית, הבעל בית סגר ואני נשארתי.
א': ביום הראשון לא להכנס, להפגין מבחוץ מהתחלה.
אב': קורסים מגוחכים, כאילו אנחנו מפגרים – לא יודעים עברית וחשבון, ועד שעשו התאמות ומבחנים – לא מימשו את זה. אמרו שאני מתאימה לגרפיקה ממוחשבת – לא מימשו את זה. אם את מאחרת בדקה – מורידים לך. הרבה התעלפו, לקחו אותם משם באמבולנס. אותי לקחו ברגליים ובידיים והוציאו אותי משם.
אי': זה גרם לנו הרבה בעיות, ללכת לשם, לשבת סתם, להשאיר את הילדים לבד ואז למצוא את הילדים ברחוב או במקום אחר. סתם היו מביאים אותנו לחברה – לשבת שם – סתם. הייתי צריכה לקום בחמש, להכין את הילדים לבי"ס, להכין אותם, להשאיר אותם לבד שיצאו לבי”ס לבד, (הילד הכי גדול היה בן 13 והכי קטנה בת 3, ואחות שלה לקחה אותה לגן). לצאת בשש – וללכת לאוטובוס את כל הכפר, האוטובוס מגיע ב- 07:20, בהתחלה ישבנו שם שמונה שעות בדיוק, משמונה עד ארבע, אח"כ הורידו לנו וישבנו שם רק עד שלוש, והגענו הבייתה רק בחמש. פעם מצאתי את הילדה ישנה בחוץ.
כ': צוחקת, בטוח שזה ייכשל, זה היה בלוף אחד גדול ושקר אחד גדול, רמאות! מה שראינו זה כל התוכנית עבדה נגדנו ולא איתנו, לא לטובתנו. אנחנו יודעים את כל הדרכים שלהם, איך התנהלו איתנו. אפילו אם הם מנסים לכסות את זה במכסים חדשים – אנחנו יודעים מה הם רוצים לעשות לנו. רק אנחנו – מי שקיבל מכות מהם – לא מי שיושב למעלה – רק מי שאכל אותם מהם – יודע. יש לי תקווה גדולה שזה ייכשל. מה אין להם תעסוקה חוץ מאיתנו?
המוות עדיף על פני לחזור לויסקונסין – ולעבור שוב את כל התלאות.
כשאני חוזרת משם – אחרי שהייתי שם כל היום, וללכת ברגל עד האוטובוס והנסיעה, כשאני חוזרת הביתה כבר אין לי כוח לשבת עם הילדים על שיעורים.
זו השפלה – אתה מקבץ נדבות וצריך לתת לכל אחד שקל.
א': כשנגמר אמרתי שזה בשביל כמו פרויסטויקה
זו הרגשה בטעות – כי זה עוד פעם מתחיל. עברנו כל כך הרבה – אני נתתי לזה שם – מחנה השמדה,
מה שעשינו לנו זה רק אלימות על בן אדם, פגיעה בכבוד הבן אדם, וזה לא יאמן שאנחנו במאה ה-21 וזה קורה.
יש הרבה אנשים צעירים שאמורים להכנס לתוכנית הזה – צריך לתת להם מידע מה זה.
א' וכ': אנחנו הולכות לשירות התעסוקה, מחפשות עבודה, אבל אף אחד לא רוצה אותנו – רוצים ילדות, לא נשים בגיל שלנו (אחרי 40). אני מציעה שנכתוב מכתב שבו נזכיר לחברי הכנסת מה עברנו ולדרוש פגישה.
א': התוכנית לא הצליחה כי הקורסים לא נתנו שום דבר, לא התחשבו במצב הבריאותי של אנשים ובכך החריפו את המצב של האנשים. וכשאני נפגעתי שם – לא התחשבו בפגיעה הזו.
אי': שלוש שנים בלי שום הפנייה לשום עבודה, זה ללכת כל יום לשבת שם, קורסים בעיברית שלא למדתי בהם עיברית.
א': חמש שנים בלי שום הפנייה לשום עבודה.
י': אותי שלחו, ובשום מקום לא קיבלו אותי.
א': בשביל לא לקבל עבודה, ולא ללמוד שום דבר – בשביל זה הזנחתי את הילדים שלי, ולא טיפלתי בהם כמו שצריך.
היחס לאנשים היה כאל כולם רמאים, לא התייחסו למכתבים מרופאים מקצועיים.
גם הפקידים ששם – שיהיה להם רקע והכשרה ביחסי אנוש, גם עם 40 מעלות חום אתה חייב לבוא.
אי': יש לי שיער לבן, לא תמיד יש לי כסף לקנות צבע לשיער, ולפעמים אני מסתובבת עם שיער לבן עד שיש לי מבצע ויש לי כסף לזה. והיועצת אמרה לאישה: מה את מגיעה עם שיער לבן, מה את לא יכולה לעשות צבע במספרה? לאיזה עבודה יקבלו אותך?
את צריכה להראות טוב – והאישה נפגעה מאוד, והיא אומרת: ב- 1200 ש"ח שאני מקבלת אני אקנה אוכל ואשלם חשמל, או אלך למספרה? אם אני אלך למספרה מה יישאר לי לאכול?
היועצת: לא איכפת לי, אם את רוצה לעבוד את תמצאי את הכסף.
זה כואב. אני שמעתי וזה כאב לי, עד היום זה כואב לי.
מה אנחנו מקבלים, גרושים? בזה אני אשלם למספרה?
