Jasper Johns, Three Flags, 1958,
Whitney Museum of American Art cc: wikipedia
ספר דברים, סדרת הנאומים של משה לעם ישראל ערב כניסתם לארץ, עוסק בשני מישורים: שאלת היפרדותו של עם ישראל מיתר העמים, בארץ משלו, עִם אֵל אחר ותרבות ייחודית – ושאלת ההתארגנות הפנימית של חיי העם הייחודי הזה בארצו. לאה שקדיאל שואלת בדבר התורה לפרשת "דברים": מה היחס בין שני המישורים הללו?
מאת: לאה שקדיאל
כבר בפרק א מתחיל משה "לבאר את התורה" הכפולה הזו (כלשון פס' ה): המסע הארוך אל העצמאות הלאומית כרוך במלחמות בעמים אחרים – אבל תוך כדי מסעות המלחמה הללו הולכת ונבנית מערכת משפטית לאומית המבוססת על צדק ושוויון:
"ואצווה את שופטיכם בעת ההיא לאמור:
שמוע בין אחיכם, ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו.
לא תכירו פנים במשפט, כקטון כגדול תשמעון, לא תגורו מפני איש,
כי המשפט לאלהים הוא." (פס' ט"ז-י"ז).
תורת משה בנויה אם כן מניגוד חריף בין שני המישורים שלה: כלפי חוץ – הפרדה גמורה. כלפי פנים – שיתוף גמור, שוויון גמור, איסור חמור על הפליה כלשהי בין בני העם.
נפרד ושווה בעיצוב התודעה הלאומית
הפעם לא אעסוק בשאלת הפער בין הנורמות המוסריות של העת העתיקה, אשר לא ראו שום פסול לא בכיבושים, לבין המאמץ של העולם הנאור היום להבטיח לאומות השונות חיים בטוחים בטריטוריות שלהן תוך יישוב סכסוכים בדרכי שלום. הפעם אתרכז בעצם הניסוח השונה של המשימה הלאומית כלפי חוץ לעומת המשימה הלאומית כלפי פנים. לשם כך אני נעזרת בפרשה מעניינת בתולדות ארצות הברית: גלגוליו של המונח "נפרד ושווה" בעיצוב התודעה הלאומית.
בפעם הראשונה מופיע ביטוי זה בפסקה הראשונה של הכרזת העצמאות (1776), העוסקת בהחלטה של המושבות להיפרד ממדינת האֵם, בריטניה. ההיפרדות הזו מכונה בכותרת בשם "אי תלות" (independence) היינו "עצמאות" בעברית מודרנית. אבל בגוף הטקסט המונח הוא "מעמד נפרד ושווה" בין האומות (separate and equal). התהליך המתואר דומה ללידה – גוף יוצא מתוך גוף, מופרד ממנו, ואז הגוף שנולד מועמד בצידו של הגוף המקורי במעמד שווה לגמרי. ויש גם פירוט של המעמד השווה הזה: הזכות להכריז מלחמה, הזכות לכרות בריתות, הזכות להטיל מיסים, וכן הלאה – סממנים של ריבונות.
כבר נכתב רבות על יציאת מצרים כלידה. בהקשר זה אוסיף רק כי העם נולד, ואז עובר טקס של "ברית", שעניינה הפרדה, כריתה, של הצד החלש במערכת יחסים, כדי לחזק אותו ולהעמיד אותו בצידו של הצד החזק באותה מערכת, ובכך לאפשר קשר חדש בין שני הצדדים הללו, המבוסס על הדדיות ולא על טרף החלש על ידי החזק. ההפרדה במקרה זה היא הכרחית כדי לפתח את השוויון.
"היפרדות ממדינת האם" – מסיבת התה של בוסטון – מרד של המושבות מהמלוכה הבריטית
מה מכונן את הסבל
בפסקת הפתיחה של הכרזת העצמאות האמריקאית כתוב במפורש שהההכרזה מצריכה הנמקה שעומדת בכללי המוסר האוניברסלי, ולכן בהמשך יש רשימה של 18 סעיפים של ההתנהגות העריצה של המלך ג'ורג' השלישי כלפי המושבות, סעיפים אשר מצדיקים היפרדות ממדינת האם. לעניין זה קורא הרב סולובייצ'יק, במסה החשובה שלו "קול דודי דופק", בשם "ברית מצרים": אחת החוויות שגורמת להפרדה, לברית, היא חוויית הסבל שמכונן את קבוצת הסובלים כקבוצה נפרדת.
אם נמשיך עם המושגים של הרב סולובייצ'יק, נראה כי התוכן החיובי של הברית שלנו, לפי פרק א בספר דברים, הוא התוכן של שוויון לפני החוק – זוהי "ברית הייעוד" שלנו. האם ניתן להבין את "ברית הייעוד" באותו אופן בו אנו מבינים את "ברית הגורל" שלנו?
וכאן אני פונה לגלגול הבא של המונח "נפרד ושווה" בארה"ב:
בשנת 1868 אושר התיקון ה-14 לחוקה, והסעיף הראשון בתיקון זה מבטיח הגנה שווה של החוק על כל האזרחים. היה זה אחד התיקונים לחוקה שהוכנסו בעקבות המהלך לביטול העבדות בכל מדינות הברית, ולהשוואת מעמדם החוקי של השחורים לזה של הלבנים, אחרי מלחמת האזרחים. מעניין להשוות את תוכנו של סעיף זה לפסוקים מן הפרשה שצוטטו לעיל…
אלא שההישגים המוסריים הללו בארה"ב עברו תקופה קשה של נסיגה חמורה לקראת סוף המאה ה-19: הממשל הפדרלי נסוג מעמדתו הנחושה מול מדינות הדרום הגזעני. יש המסבירים נסיגה זו לאור גלי ההגירה העצומים של לבנים שהגיעו אז מאירופה לאמריקה, וביססו את מהפכת התיעוש כך שהמשק המודרני לא נזקק עוד לידיים העובדות של השחורים: במידה והסבר זה נכון, כדאי לנו היהודים לזכור כי הצלחתנו בארה"ב קשורה בנסיגה זו מהמחוייבות של לינקולן ויורשיו לשוויון בין הגזעים… בכל אופן, אחד הביטויים הבולטים לנסיגה זו הוא פסק דין של בית המשפט העליון משנת 1896, אשר קיבל את טענתן של מדינות הדרום כי ניתן לתת חינוך שוויוני גם בבתי ספר נפרדים לשחורים. "נפרד ושווה", הביטוי המפורסם מן הפתיחה של הכרזת העצמאות, הועתק לתוך ההקשר החדש הזה, בטענה כי התיקון ה-14 המחייב הגנה שווה של החוק על הכל מתייחס אך ורק לזכויות פוליטיות, בעוד שהחינוך הוא זכות חברתית בלבד!
האומנם אפשר לקרוא את הפסוקים שלנו בדברים תוך הפרדה שכזו בין זכויות פוליטיות לבין זכויות חברתיות? האמנם נוכל לטעון כי התורה מחייבת אותנו להימנע מאפליה בבתי המשפט, בבחירות, ובחופש הביטוי, אבל מאפשרת לנו לקיים מערכות חינוך שמפלות בין אוכלוסיות שונות?
חינוך נפרד אינו עומד בדרישה של הגנה שווה בפני החוק
עשרות שנים של מאבק הביאו את ארה"ב לפסיקה הפוכה בעניין זה: ב- 1954 פסק בית המשפט העליון כי חינוך נפרד אינו עומד בדרישה של הגנה שווה של החוק, וחייב את מדינות הדרום לבטל את ההפרדה הגזעית בבתי הספר. בשלב זה, אחרי חקיקה ויישום של חוק חינוך חובה לכל, ולאור ההשקעות המסיביות של המדינה במערכת החינוך, כבר היה ברור כי הזכות לחינוך היא פוליטית בדיוק כמו הזכות למשפט הוגן, הזכות להצבעה בבחירות, והזכות לחופש הביטוי, ולכן אפשר להמשיך לדגול במדינה נפרדת, אבל אי אפשר לקיים בתוך אותה מדינה מערכות נפרדות של שירותים לקבוצות אזרחים שונות.
אין בכוונתי לטעון כי בארה"ב הכל בסדר. אבל ענייננו הוא במדינת ישראל שלנו, אשר לצערנו פועלת לפי הכללים של 1896, גם בתוך הקו הירוק ובודאי גם מחוץ לו, ולא לפי הכללים של 1954. ומה שיותר חמור, המדינה אינה פועלת לפי הכתוב בדברים פרק א פסוקים ט"ז-י"ז.
שבת שלום,
לאה שקדיאל
