מחורבן לתקווה: דבר תורה לפרשת 'מטות- מסעי' | הרב סער שקד ›

cc: wikimedia | The treasures of Jerusalem taken by the Romans (detail from the Arch of Titus).

שתי פרשות אלו, הנקראות כמעט תמיד במחובר,  פותחות את רצף שלושת השבתות שבין י"ז בתמוז ותשעה באב הנקרא גם "תלתא דפורענותא".  הימים הללו אחת מטרתם – לזכך את הלבבות בתענית ובתשובה.

מאת: הרב סער שקד

פרשת מטות מביאה אל שיאו סיפור המעשה אשר תחילתו בפרשת בלק ובמסעו של בלעם בן בעור, המשכו בפרשת פנחס, בה חוטא שבט שמעון בעבודה זרה ובמיניות אסורה וסופו כאן – כיצד נפרעו משה וישראל מעם המדיינים כולם, מעם נשותיהן ומעם בלעם בן בעור.

המדיינים הינם שבטי נוודים קדומים, המתייחסים הן על חבר הקיני והן על בני קטורה, אשת אברהם. כבר הייחוס לאב הקדום קין מרמז על הייחוס העתיק לראשית ימי האדם, ואכן, בניו של קין הינם אבות המלאכה והאומנות: יושבי אוהל ומקנה, תופסי כינור ועוגב, חורשי נחושת וברזל. היו אלה שבטי חרשים ורועים, משוררים ונוודים אשר אוהליהם היו פזורים על פני הארץ כולה, מהנגב דרך חברון וסביבותיה ועד לאוהלה של יעל בגליל.

זרמי הציוויליזציות של המזרח הקדום

ישראל הצעיר פוגש בהם עוד בטרם נסחף בזרמי הציוויליזציות של המזרח הקדום: כנען, פלשת, אשור ובבל. היה זה המגע עם שבטי הקיני,  ויותר מכולם עם המדייני, אשר פתח לישראל הצעיר אופקים, לא רק החוצה, אל תרבות העולם אלא גם אל אמונתו שלו.

הקינים היו נושאי המסורת הקדומה של יהוה כאל שבטי. בארצו של כהן מדיין, יתרו הקיני, בהר האלוהים חורב, נראה ה' למשה מתוך האש. בארצו של הקיני כרתה ציפורה, אשת משה את הברית בין משה ובנו לה' –  "ותאמר: כי חתן דמים אתה לי!" (שמ. ד, כ"ה).  גם בסדרי עבודת ה' מופעים בני ישראל מהקיני: "ויקח יתרו חותן משה עולה וזבחים לאלוהים ויבוא אהרון וכל זקני ישראל לאכל לחם עם חתן משה לפני האלוהים" (שמות יח י"ב). הוא הדין בסדרי המשפט וההנהגה הצבאית. מסורת ביקורו של יתרו אצל משה, מבארת כיצד הקיני, בעל הניסיון ההיסטורי, מקנה חוק ומשפט לישראל הצעיר ממנו. חותן משה, כהן מדיין, דבק בארצו, במולדתו ובקרבתו אל "הר יהוה". הוא מוכן לסייע לישראל ולמשה בדרכם במדבר, אך מסרב להצטרף אליהם במסעם על מנת לזכות בטוב "אשר יטיב ה' עימהם" בארץ המובטחת.

ברור מאוד מפשט הכתוב כי בשלב קדום זה אין זיקתו של ה' בלעדית לישראל. פרשת בלק, הפותחת את רצף העניינים אשר שיאו בפרשה זו, לא מסתירה כי בלעם המדייני הינו נביא לה', "כי את אשר ישים ה' בפיו, אותו ישמור לדבר" (במדבר כ"ב, י"ב). רק לימים, עם כינונה של ברית השבטים עוברת הבכורה לישראל: "כה אמר ה': בני בכורי ישראל!" (שמות ד כ"ב).

זהו הרקע לאורו יש להבין את המלחמה כנגד המדיינים שבפרשה זו. מדובר בשבר עמוק ומשמעותי בו ישראל, העומד ערב כניסתו לארץ המובטחת מנתק עצמו מהמורשת המדברית בה צמח:

"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל-מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת-יְהוָה בְּמִדְיָן.  אֶלֶף לַמַּטֶּה אֶלֶף לַמַּטֶּה לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא.  וַיִּמָּסְרוּ מֵאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל אֶלֶף לַמַּטֶּה שְׁנֵים-עָשָׂר אֶלֶף חֲלוּצֵי צָבָא.   וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה אֶלֶף לַמַּטֶּה לַצָּבָא  אֹתָם וְאֶת-פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן לַצָּבָא וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה בְּיָדוֹ.  וַיִּצְבְּאוּ עַל-מִדְיָן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה וַיַּהַרְגוּ כָּל-זָכָר.  וְאֶת-מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ עַל-חַלְלֵיהֶם אֶת-אֱוִי וְאֶת-רֶקֶם וְאֶת-צוּר וְאֶת-חוּר וְאֶת-רֶבַע חֲמֵשֶׁת מַלְכֵי מִדְיָן וְאֵת בִּלְעָם בֶּן-בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב.   וַיִּשְׁבּוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-נְשֵׁי מִדְיָן וְאֶת-טַפָּם וְאֵת כָּל-בְּהֶמְתָּם וְאֶת-כָּל-מִקְנֵהֶם וְאֶת-כָּל-חֵילָם בָּזָזוּ.  וְאֵת כָּל-עָרֵיהֶם בְּמוֹשְׁבֹתָם וְאֵת כָּל-טִירֹתָם שָׂרְפוּ בָּאֵשׁ.   וַיִּקְחוּ אֶת-כָּל-הַשָּׁלָל וְאֵת כָּל-הַמַּלְקוֹחַ בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה. " (במדבר ל"א, ב-י"א)

והנה, כאשר חוזר החיל ועימו השבי, השלל והמלקוח, קוצף עליהם משה:

"הַחִיִּיתֶם כָּל-נְקֵבָה. הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר-מַעַל בַּיהוָה עַל-דְּבַר-פְּעוֹר וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת יְהוָה.   וְעַתָּה הִרְגוּ כָל-זָכָר בַּטָּף וְכָל-אִשָּׁה יֹדַעַת אִישׁ לְמִשְׁכַּב זָכָר הֲרֹגוּ".

פרשנויות רבות ישנן לעבודת בעל פעור. עניינן נדון בפרשה הקודמת ולא בזו. העניין המשמעותי הוא שבעיני משה הנשים הן שהחטיאו את ישראל בעצתו של בלעם. זהו מצב העניינים אותו היה עליו לתקן בטרם יוכל להיפנות ולהתכונן אל מותו שלו.

לעיתים נבעת האדם מעוצמת האלימות והקנאות שבספר הספרים. אין דרך שבה ביכולתי לישב בין רדיפת השלום והדרישה לצדק, אשר היא מהותה של היהדות בעבורי ובין סיפורים אלה. אין דרך שביכולתי לקשר אותם אלי זולת זה האחד: הקנאות היא אפשרות קיימת ושרירה בעבורי ובעבור בני דורי.  גם כיום ישנם רבים הטוענים שדרך הקנאות היא המעשה הרצוי בעיני האלוהים.

מחורבן לתקווה

הפטרת השבוע לקוחה מתוך פתיחת ספר ירמיהו, בו מספר הנביא כיצד נקרא לשליחותו וכיצד נאמר לו לנבא את חורבן ירושלים. בכל זאת, מסתיימים דבריו בתקווה:

"וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר. הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלַ‍ִם לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְהוָה זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה."

יודע אני היטב כי אלוהי ישראל הינו אב קנאי ומלך תקיף. אין בכך חידוש. אבל אני, אל האהוב אני כמהה, אל זה שאת קולו שמעתי במדבר, אל זה שלמענו מוכנה נפשי גם כעת, ברגע זה ממש, להשליך הכל מעלי ולצאת אל המדבר.

ובכל זאת, כשקורא אתה את הסיפורים מאותה הליכה במדבר, אינך יכול שלא לשאול – בין חטא אחד של ישראל למשנהו – מתי בעצם הלך העם בלב אחד אחרי אלוהיו? מתי בעצם היה העם מצוי באותו חסד נעורים אותו זוכר בערגה הקב"ה?

שבת שלום

הרב סער שקד