כוונת המדינה, כפי שנוסחה בעמדת שר הביטחון שהוגשה לבית המשפט העליון – לגרש 1000 תושבים מבתיהם ומאדמותיהם הפרטיות בהן הם יושבים מזה דורות. מדובר ב-1000 נשים, גברים וילדים, מהחלשים ביותר בחברה הפלסטינית, אשר מתקיימים בדוחק מגידול צאן ומחקלאות במרחב שהוכרז על-ידי הצבא "שטח אש". בתיהם שם ופרנסתם תלויה כל כולה בישיבתם במרחב. אם יגורשו – יוותרו חסרי כול. וכל זה בשביל מה? לא מגרשים אנשים מהבית בשביל להקים שטח אש.
שמונת הכפרים המיועדים לפינוי קיימים עשרות רבות של שנים, לפני ההכרזה על שטח האש, לפני כיבוש הגדה ואף קודם ל-48'. חלקם כפרים היסטוריים שקיימים מאות שנים. יש סיבה אמיתית לחשוש מהגירוש, שכן זה כבר קרה בעבר: ב-1999 הוצאו צווי פינוי וכ-700 איש פונו, חלקם בכוח. נשים, גברים וטף הועלו על משאיות ופוזרו בדרום הר חברון, הרחק מכפריהם. רק בעקבות העתירות שהוגשו על-ידי האגודה לזכויות האזרח ועו"ד שלמה לקר, ומאבק של רבנים למען זכויות אדם הם הורשו לשוב לבתיהם.
צפו בסרטון שמראה כיצד תושבי דרום הר חברון כבר גורשו פעם אחת וחזרו לביתם (כחלק ממאבק אחר נגד גירוש סוסיא הפלסטינית)
בעבר (במאה ה-19) היתה תנועה עונתית בין יטא לבין המרחב שמדרומה, המכונה מסאפר-יטא, אך עם הזמן התקבעה ההתיישבות במרחב הכפרי. הניסיונות של משרד הביטחון לטעון כי התושבים אינם תושבים קבועים של האזור מגוחכים ומבוססים על כתובותיהם הרשומות במרשם האוכלוסין (שממילא לא יכולות להופיע ככתובותיהם האמיתיות, שכן הכפרים בהם הם מתגוררים לא מוכרים על ידי המנהל האזרחי ולכן לא קיימים במרשם) ועל כך שלחלק מהמשפחות נדל"ן נוסף ביטא (מה שכמובן לא סותר את העובדה שביתם במובנו הגרעיני, היינו מקום מושבה של המשפחה ומרכז חייהם, הינו בכפר בו הם גרים).
שטח אש אינו מצדיק גירוש המוני מבחינה משפטית. מבחינת המשפט הבינלאומי, אין למדינה סמכות להשתמש במשאבי הקרקע של השטח הכבוש שלא לצורך צבאי הקשור ישירות להחזקה בשטח, וגם אם יש צורך צבאי כזה על השימוש להיות מידתי ועל המדינה לצמצם ככל הניתן את הפגיעה באוכלוסייה הכבושה. עד כה המדינה אפילו לא טענה שהשימוש בשטח האש קשור באופן כלשהו להחזקה בשטח הכבוש.
שטחי אש, שהוכרזו על-ידי הצבא, מהווים כ-30% משטח C. ככלל, הכפרים הקיימים בהם אינם מוכרים, אף אם קדמו להכרזה, והבנייה אינה אפשרית בהם (קיראו על העתירה שלנו בעד זכויות התכנון בשטח סי). כניסתם ושהייתם של פלסטינים לשטחים אלה, בין היתר לצורכי חקלאות או מרעה, אסורה, ככלל. סה"כ, כתוצאה מפרקטיקות מגבילות שונות, כגון הכרזה על אדמות מדינה, על שטחי אש ועל שמורות טבע, כ-70% משטח C אינם זמינים למחייה לפלסטינים.
שילוב הפרקטיקות השונות, בהן מדינת ישראל נוקטת כלפי התושבים הפלסטיניים של שטח C, מביא באופן בלתי נמנע לעקירתם מבתיהם ומאדמותיהם.
