בתמונה: ברכה סרי ז"ל לצד נשיא המדינה שמעון פרס שיבדל לחיים ארוכים
דבי שועה-חיים, עוזרת למנהלת מחלקת חינוך וראש בית המדרש- קולות יהודיים מבקרת במבט מיוחד במינו את הבקעים והסדקים שבין וועידת הנשיא לבין הערב לזכרה של המשוררת המנוחה ברכה סרי.
מאת: דבי שועה-חיים
בשבוע שעבר השתתפתי בועידת הנשיא במסגרת בית המדרש לזכויות האדם שהוא פרויקט משותף לשומרי משפט ובית הלל. ההשתתפות בועידת הנשיא הייתה עבורי הצצה אל עולם אחר, אל "ירושלים שכביכול של מעלה". מצוידת בסיכה של שומרי משפט ובלבוש Business Casual כפי שהורתה ההזמנה שמתי פעמי אל בנייני האומה בירושלים.
פרצופים רבים מוכרים הסתובבו במסדרונות וכמו תמיד בכנסים כאלה, עיניי כל היו נשואות אל השמות שעל התגים ואל מסכי הענק שהקרינו את הנעשה על הבמה המרכזית ,ולא אל עיניי העוברים והשבים. כבכל שנה, ועידת הנשיא עוסקת ב 'מחר'. המושבים בהם ישבתי היו מרתקים ומגוונים, שמעתי אנשי רוח, כלכלנים, פעילים חברתיים ופוליטיקאים מדברים על נושאים חשובים והרחבתי את הדעת. הקושי המרכזי שלי לאורך יומיים אלו היה ההתמקדות בדיבור על ה 'מחר' וחוסר העשייה לקראת המחר.
ניתן לטעון כי ועידות מסוג זה עוסקות בתמונה הגדולה, במאקרו ולא במיקרו, באדם הבודד, במשפחה או בשכונה. בנוסף, ייתכן ש 'הדיבור על' הוא ממטרות הוועידה. יחד עם זאת, לאור המשאבים הרבים שמושקעים בוועידה כזו, מן הראוי היה שיהיה ייצוג ויחס אל אלו שיחיו במחר- כולנו.
היוצרת ברכה סרי ז"ל | cc: ויקיפדיה
לכבד את זכרה של ברכה סרי
ביום רביעי בערב, במקום לחגוג במסיבת הועידה, השתתפתי בערב לזכרה של המשוררת ברכה סרי שהלכה לעולמה לפני כמעט חודשיים. אחד הדוברים בערב היה העיתונאי והפעיל החברתי רועי (צ'יקי) ארד. הוא, שסיקר במהלך היום את הועידה, תאר את ערב הזיכרון כתשליל שלה.
האנשים שנכחו בערב הזיכרון היו אף הם אנשי רוח ודעת (משוררות/ים רבות/ים באו לכבד את זכרה של ברכה סרי) וכן פעילים חברתיים. את בנייני האומה הנמצאים על ראש גבעה החליף בניין המעברה – שם ישבנו, בלב שכונת הקטמונים השוכנת בעמק. הסמליות ברורה.
ברור לי שאין אפשרות לקדם נושאים חברתיים וזכויות אדם ללא פוליטיקה מפלגתית. ברור לי גם שכל אותם דוברים בוועידה היו אולי פעם גם פעילי שכונות, קהילה וכו'. יחד עם זאת, נדמה לי שכדי שהמחר שלנו באמת יהיה יותר טוב, יש צורך בועידות המעודדות את ההסתכלות בעיני היושבים לצידי ומולי. ולא משנה מה מעמדם הכלכלי או החברתי. יש צורך בוועידות בית מדרשיות שיצמיחו שיח אמיתי.
"עֵינֵי כֹל אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּ וְאַתָּה נוֹתֵן לָהֶם אֶת אָכְלָם בְּעִתּוֹ "(תהלים קמ"ה; ט"ו)
עלינו לשאת עיניים אל האדם ולא רק אל האלוהים. כך נדאג לשובע לא רק שלנו אלא גם של אחרים.
תודה דבי על ההשוואה המחכימה (והמרגשת) בין שני קצוות המפגש האנושי. מצד אחד הקול הראוותני, המכוון אל ההיסטוריה, אל המקרו, אך מעצם טיבו הוא מנוכר ואינו רואה את האדם היחיד, ומצד שני אישיותה של ברכה סרי ושירתה שנגעה במקומות אינטימיים של נפשי ושל נפשם של אחרים ואחרות.
וכמו שאמרת, אנחנו זקוקים לשני אופני הקיום הללו, ועל כן עלינו לדאוג שהקול האישי, האנושי והרך, קול אדם שפוגש אדם אחר, לא יבלע בהמולת הפסטיבלים ומופעי הראווה .