אי אפשר לגור בתוך שטח אש: קבוצת 'דהרמה מעורבת חברתית' יורדת לביקור בהריסות חממאת אל מילח בבקעת הירדן הפלסטינית ›

הריסות חממאת אל מילח בבקעת הירדן הפלסטינית. צילום: שירי בר, קבוצת דהרמה מעורבת חברתית

ב-23.4 שוב הרסו דחפורי צה"ל חמישה בתים בכפר מגורי עריף דראע'מה, ראש מועצת חממאת אל מילח, והכריזו על מועד נוסף של אימונים צבאיים שבשלם ייאלצו 70-100 משפחות לעזוב את בתיהן למשך יומיים. ככה זה כשהמקום שאתה חי בו מוכרז כשטח אש, תוך התעלמות מוחלטת מקיומך. חברי קבוצת "דהרמה מעורבת חברתית" חוזרים מביקור בצד האפל של ישראל.

כשאנחנו פוגשים את עריף דראע'מה, ימים אחדים לאחר ההריסות, אנחנו מופתעים מהשקט שלו. הגבר הצעיר בעל החיוך הביישן, שמכהן כראש מועצת חממאת אל מילח, כבר מורגל באירועים הקשים המרכיבים את חיי היומיום, שלו ושל "צאן מרעיתו" – היכן שאנו נרעשים הוא מחריש.

קיראו עוד:

• על שהתרחש בכפר כרדלה שבבקעת הירדן
• בבלוג "לא למות טיפש" של עידן לנדו: כאן וכאן
• הבאנו הריסות עליכם: על חוסר הצדק התכנוני בכפר חארס

עריף מראה לנו את ההריסות. כאן ערימת ברזלים מועקמים; כאן שאריות של יריעות ניילון. "בתי" הכפר, שנמצא במקומו כבר יותר ממאה שנה, הם לא יותר מאוהלים. אבל גם אלו בתים שתושביהם שמחים בהם, לפעמים – כפי שמעיד עריף – יותר מאשר על בית בנוי לתלפיות ברחוב עירוני סואן. תושבי חמשת האוהלים שנהרסו נמצאים עכשיו אצל קרוביהם, מעבר לגבעה הסמוכה. שם הם מחכים ליריעות החדשות אותן יספקו להם בקרוב, אינשאללה, סוכנויות הסיוע הבינלאומי. בקרוב שוב תהיה להם קורת גג משל עצמם – עד להריסה הבאה.

עד להריסה הבאה

הכפר הבדואי-פלסטיני חממאת אל מליח, והמועצה בעלת אותו השם, ממוקמים בצפון בקעת הירדן. המועצה מונה 13 כפרים ובהם כ-415 משפחות. פרט לשלושה כפרים מוסדרים – ברדלה, כרדלה ועין בידה – מתגוררים כיום רוב תושבי המועצה באוהלים ומתפרנסים מגידול בעלי חיים או מחקלאות, במידה ויש ברשותם אדמות מתאימות לכך. לפני 46 שנים השתוללה מלחמת 1967 באזור, הבריחה את התושבים והרסה את בתי האבן שלהם. לאחר כשש שנים, כאשר החלו התושבים לחזור לכפריהם, הם גילו שצה"ל הכריז על האיזור כשטח לאימונים צבאיים. מאז לא צלחו ניסיונותיהם לקבל אישורי בניה או להתחבר למים וחשמל. במשך שנת 2012 נתקבלו במועצה 235 צווי הריסה או צווי הפסקת בניה – לאוהלים. מאז תחילת 2013 התבצעו כבר 4 סבבים של הריסות. העתירה שהגישו תושבי הכפרים לבג"צ ובה ביקשו להישאר על אדמותיהם עדיין תלויה ועומדת. בינתיים מטפל בהם בית המשפט הצבאי בלך ושוב – תביא את הנייר הזה, תנפיק את האישור ההוא. כאשר מי שמחזיק את המסמך המבוקש מתגורר בירדן המשימה הופכת לבלתי אפשרית. עריף משמש לעתים קרובות כאיש הקשר של הכפריים עם המוסדות הצבאיים. הוא מקפיד לשמור על החוק, מקפיד לשמור על השלווה. מנסיונו הוא יודע שדיבור רגוע עם החיילים מניב את התוצאות הטובות ביותר.

וזה לא שאין על מה להתעצבן, גם בימים שבהם לא הורסים אוהלים או עוצרים רועים שעברו איזה קו דמיוני ודורשים מהם סכומי עתק בעבור שחרור בערבות. בינות הכפרים של מועצת חממאת אל מילח הוקמו החל ב-1968 חמש התנחלויות. דראע'מה מתלונן על יחס עוין ואלים מצד חלק מהמתנחלים, שמקבלים גיבוי מהצבא. למרבה הפלא, שטח האש נסוג לאחור בכמה מקומות כדי לאפשר להתנחלויות לשבת בביטחה ולפתח חקלאות קבע. למותר לציין שכאן ניתנים אישורי בנייה כמו גם אספקת מים וחשמל סדירה מהמדינה. הצינורות עוברים לפעמים בסמוך לאוהלי התושבים הפלסטינים אך נאסר עליהם לעשות בהם שימוש. מעיינות המים החיים בהם השתמשו תושבי הכפרים בעבר לכל צרכיהם יובשו ועברו איגום וכעת מוזרמים אל ההתנחלויות. המרחצאות החמים, שעל שמם נקראת חממאת אל מילח, כבר מזמן אינם ממלאים את תפקידם. למרות זאת, חלקים מהאזור הוכרזו כשמורות טבע, המשמשות כעוד מגבלה על חיי התושבים הפלסטינים.

איך זה מרגיש לחיות תחת שטח צבאי סגור

וכך מתנהלים החיים בין השמורות לשטחי האש, וחמשת בסיסי הצבא הממוקמים באזור. עריף דראע'מה מציג בפנינו צו צבאי המכריז על הכפר כעל שטח צבאי סגור למטרת אימונים ומורה לתושבים לעזוב את בתיהם למשך 36 שעות. במהלך האימונים נכנסים החיילים למבנים ומשתמשים בפגזים ובכדורים חיים בכפר ובשטחים הסמוכים לו. לא פעם, מספר עריף, נותרו בכפר נפלים מהם נפצעו ואף נהרגו ילדים ומבוגרים. כשעריף מבקש לדעת מדוע נערכים האימונים דווקא בתוך שטחי כפרים מיושבים ומאוכלסים, נאמר לו שהטופוגרפיה באזור דומה מאד לזו שבדרום לבנון ולכן יעילות האימונים באזור גבוהה.

לפעמים עריף מרגיש שמתנכלים לו באופן אישי, מכיוון שהוא מפרסם באינטרנט ובעיתונות את הנעשה בכפרי המועצה.  במהלך אחת ההריסות הוא שמע את אחד החיילים אומר "בואו נעשה לו משהו", ומיד לאחר מכן הרסו החיילים את האוהל שלו, וזאת מבלי שהיה בידם צו הריסה.  בזמן ההריסות לא תמיד מופגנת אכפתיות כלפי גורל יושבי האוהלים. כבר היו מקרים שבהם לא חסו החיילים על תינוקת בת שלושה ימים או על יולדת שזה עתה חזרה מבית החולים. לפעמים כשהילדים חוזרים מבית הספר ורואים שהאוהל ששימש להם בית נהרס הם צועקים ובוכים, ואומרים על החיילים "אלה לא בני אדם". עריף מנסה להרגיע אותם, ומפציר בחיילים: "תשאירו אותנו חברים. אנחנו לא עושים מלחמות".

צרו קשר ישירות עם הקבוצה | engaged.dharma@gmail.com