שלום, שמי אראלה והפעם אין לי בשורות טובות מהתושבים הפלסטינים של דרום הר חברון, שממשיכים לסבול ›

אראלה (קבוצת הכפרים) חוזרת מביקר בדרום הר-חברון ובסאלם ומגלה מעצר שווא של נערים למספר ימים בכלא עופר, הזמנה למשפט ללא הצדקה וכסף שלא יוחזר לתושבים המוחלשים. סיפור עצוב שיכול להימנע במידה וכוחות הביטחון באיזור יפסיקו לנהוג באיפה ואיפה.

אנשים קמים בבוקר ליום חדש – מתרחצים, מתפללים, אוכלים, מגלים שנגדעו 62 עצים במטע הזיתים שלהם בידי מתנחלים במסגרת פעולות תג מחיר, או הולכים לישון ומתעוררים מנוכחות אלימה של 20 חיילים ושוטר בסלון שלהם מבלי שביקורם נקבע מראש ואושר על ידי בעלי הבית, או יוצאים לרעות את צאנם, נעצרים ליומיים ומשתחררים כשבידם הזמנה למשפט, ובערבות כספית שלא תוחזר להם לעולם.

צפו: פעילי "תעאיוש" מביאים אלינו את המסע בתוך המטע הפלסטיני שהושחת ליד א-תוואני בדרום הר חברון

כאלו ואחרים הם הדברים שקורים בין ביקור אחד שלנו למשנהו, בשבוע סתמי, אחד מני רבים שגם בהם מתנהלת שגרת יום שכזו. סתם הערות שוליים הדומות בחשיבותן אולי לקנס חנייה בתל אביב כמו שאומר אופיר. אפילו גדעון לוי כבר לא יכתוב על כך בטור שלו בעתון.

תסכול וכאב בישוב אום אל ח'יר בדרום הר חברון

גם עמאר בן ה-20, אודה בן ה-20 ואכרם בן ה-16 מאום אל-ח'יר, שרעו את צאנם גם בבוקר שבת ה-1.6.13 כבכל שבת, בשטחי המרעה הקרובים לביתם ונעצרו, יקפלו ודאי את כאבם, יאפסנו אותו במחסן המיועד לכאבים לא מעובדים וימשיכו בשגרת חייהם כאילו כאב כזה הוא עניין רגיל, כמו ארוחת בוקר, צחצוח שיניים או עשיית צרכים. אנחנו לעומת זאת בחרנו לשוחח עמם בביקורנו, 3 ימים אחרי שובם מן המעצר, על מנת לא לתת לזה לקרות. עמאר סיפר:

"היינו עם הצאן לא רחוק מהמקום שבו בנו מעקה בטון; הגיעה משטרה, כפתו את ידינו. שאלנו למה; אמרו לנו שגנבנו ברזל. בזמן שכפתו לנו את הידיים וענו על השאלה שלנו, גם היכו אותנו.

שתקתי. פחדתי שאם אפתח את הפה שלי יכו אותי יותר. גם אכרם אמר אותו הדבר. 

לקחו אותנו לתחנת המשטרה בקרית ארבע (ההתנחלות הגדולה ביותר ליד חברון). שלוש שעות השאירו אותנו בלי מים ו-13 שעות בלי אוכל. מ-9:00 בבוקר כשעצרו ועד 22:00 בערב כשהעבירו אותנו מקרית ארבע לגוש עציון. בקרית ארבע הגישו לי מסמך ואמרו לי לחתום עליו.

המסמך היה בעברית ושאלתי מה כתוב בו. על כך היכו אותי שוב. בכל זאת לא חתמתי.

ישנו בגוש עציון בתחנת המעצר עם עצורים נוספים.

בבוקר העבירו את אכרם שנחשב לקטין, למחנה המעצר עופר. 

ישנו עוד לילה בגוש עציון. בבוקר הגיע ח'ליל (בן דודי, אחיהם של אודה ואכרם) עם רכב ועם 4500 ש"ח ערבות (1500 לכל אחד מאתנו).

במקביל אסף עזיז את אכרם אחיו ממחנה עופר.

בחדש התשיעי יהיה לכל אחד מאתנו משפט. 

לפני שהפקיעו מידינו את הסלולריים שלנו הספיק אודה להודיע בבית שאנחנו עצורים".

מאותו הרגע נעשו מאמצים לשחרורם; המשפחה התקשרה לבומה ענבר, לרבנים למען זכויות אדם, ואביטל, עורכת הדין שלהם הצליחה לשחררם בערבות עד למשפט.

עמאר כעס על שהיכו אותו בלי סיבה ועל שהשאירו אותו בלי אוכל. בתמונה: כלא עופר בו מפקירים את תושבי דרום הר חברון

שאלתי את עמאר ואכרם איך הם מרגישים עכשו, אחרי שלושה ימים בבית:

עמאר כעס על שהיכו אותו בלי סיבה ועל שהשאירו אותו בלי אוכל. אבל זה כבר עבר. עכשו הוא כועס על ה-1500 ש"ח ועל המשפט. אבל הכי קשה לו שהפקיעו ממנו ל-3 שנים את האישור המיוחד שהיה לו שאפשר לו לעבוד בהתנחלויות.

אכרם אמר שנשאר כועס על הכל וגם מפחד.

אכרם הפסיד בחינת סיום שנה בבית הספר שנערכה ביום ראשון כשהיה עצור. המנהל ויתר לו עליה, משום שאכרם תלמיד מצטיין….

המציאות קשה יותר כשעוזבים את תושבי הכפרים וההפקרות ממשיכה

כשהלכנו מהם להמשך יומנו, הודינו להם ששיתפונו בסיפורם. הם הודו לנו כל כך על שרצינו לראותם ולשמוע את סיפורם – את סיפור המעשה, ואת הפסקול הרגשי שלו.

כשהתרחקנו מעל פניהם ידעתי שאפשרנו לכאבם להיות נמסר, להיות מוכל – על ידינו ואולי גם על ידם – ובכך לאוורר במעט את מחסני האפסון של כאבים שלא זוכים לתשומת לב ועלולים להפוך לזעם נוקשה ואלים, המסב נזק לבעליו ולסביבה כולה.

מטעמי הגנת הקורא אני לא ממשיכה בתיאור ביקורינו בסאלם למחרת היום; אשאיר זאת למכתבי הבא. 

שלכם, אראלה (בשם חברי בקבוצת הכפרים)