את תשובתו של דורון אלמוג, ראש מטה היישום להתיישבות ולפיתוח כלכלי של הבדואים בנגב בלשכת ראש הממשלה למכתב של פורום דו-קיום יש לקרוא בזהירות ולתהות:
1. מה הקשר בין תוכנית שמשמעה עקירת עשרות יישובים ודחיקת התושבים לעיירות ובין מאמצי פיתוח אחרים? האם היינו מסכימים לעשות כך ליהודים תחת האמתלה שבמקביל ייעשו ממצי פיתוח במשכנם החדש?
2. איזה אחוז ממאמצי הפיתוח הללו, ומהסכומים שצויינו, עומד מול ההרס של אמצעי פרנסה חקלאיים ושל חסימת נגישות לשטחי מרעה, של הרס הבתים והכפרים המתוכנן והרס התשתיות המינימאליות שהיו בחלק מהכפרים?
3. מדוע מכונה החוק בשם "הסדרת הבעלות" כשמה שמוסדר הוא אי-הכרה בבעלות, ומתן חלקי ביותר בקרקע חלופית למול הנישול (במקרה הטוב תקבל משפחה בדואית חצי מהקרקע שהייתה לה, במיקום אחר, לבחירת המדינה, על החצי השני תקבל פיצוי כספי זעום, לפי שווי הקרקע כקרקע חקלאית, כשברור כי במקרים רבים מייד אחרי הנישול תופשר הקרקע לבנייה – בנייה ליהודים – ואז יקפוץ ערכה עשרות מונים. האם זו הוגנות?)
4. מהו עומק ההזנחה השיטתית ורבת השנים לעומת ההשקעה המתוכננת כיום?
5. איך אפשר לחיות עם פער עמוק כל כך בין רטוריקה שכולה דבש, ואמירות על פיתוח הנגב לטובת כלל תושביו שווי הזכויות, כשבמקביל מתכוונים לדחוק רק אוכלוסייה אחת מכפרים חקלאיים (שחלקם קיימים עוד בטרם קמה ישראל וחלקם הגיעו למשכנם הנוכחי כי הועברו לשם בכפייה סמוך להקמת המדינה)?
השאלות הללו יבהירו כי התשובה, שעשויה להישמע משביעת רצון וחיובית על פניו, מעוררת תהיות קשות. אין לנו חיבה למאבקים ורצון אוטומטי לחשוד בכל פעולות הממשלה ולהתנגד לה, ובוודאי שלבדואים אין עונג צרוף מלחיות כך, במאבק תמידי, אנו משוכנעים כי לו הייתה הממשלה נוקטת בקו של הוגנות כנה, ונוהגת בבדואים כפי שהייתה רוצה שינהגו במיעוט יהודי בארצות העולם, הדברים אכן היו נפתרים בדרך של דיאלוג בונה ושיתוף פעולה עם הממשלה. בינתיים אנחנו לא שם.
—
* ההצבעה על החוק לתוכנית פראוור, שנועדה להיום נדחתה. הדיון עם בגין בועדת הפנים שנועד למחר נדחה.
הנה המכתב של דורון אלמוג
