על הסכנות בתוכנית פראוור וזכויות הבדואים בנגב בנקודות קצרות ›

תושבות רהט ואל עראקיב ביחד עם פעילים בהפגנה נגד האישור המתקרב של תוכנית פראוור. רהט. 25.5.13. התמונה: אורן זיו | Activestills.org

אין בסיס הצדקתי ועובדתי לתוכנית פראוור\בגין: מזיקה ליהודים ולבדואים, מחמירה בעיות חברתיות, לא מעוגנת בעקרונות הקניין באזור, חוטאת למורשת המוסדות הציוניים. לחצו כאן בכדי להשפיע על חברי הכנסת לעצור את הגזל!

• הממשלה הולכת להוציא כ-8 מיליארד ש"ח מכספי המיסים שלנו כדי להחריף את בעיית האבטלה, העוני והפשיעה בנגב.

• בעיירות המלאכותיות שהקימו ממשלות ישראל לבדואים נכשל לחלוטין העיור הכפוי של אוכלוסייה בדואית חקלאית-כפרית ונתוני האבטלה והעוני בעיירות הללו קשים בהרבה מבכפרים הבדואים.

• הבדואים מהווים 30% מאוכלוסיית הנגב, תובעים 5% מאדמותיו.

• הנגב רחב דיו: שטחו מהווה כ–60% משטח המדינה, אך גרים בו רק 8% מתושביה. יש בו מקום לכולם – בדואים ויהודים.

• לפי גוף ציוני כמו חברת "הכשרת היישוב", בסקר קרקעות מקיף שערכה ב-1920, בבעלות הבדואים היו 2.6 מיליון דונם בנגב. כיום, גם לו יאושרו כל תביעותיהם, ישבו הבדואים על 650 אלף דונם [לעיון בסקר].
• המוסדות הציוניים טרום הקמת המדינה רכשו קרקעות רבות בנגב מבדואים על סמך הכרה בקניינם. גם הבריטים והעות'מנים הכירו כולם בשיטת הבעלויות הבדואית המסורתית. רק מדינת ישראל בחרה להתנכר למורשת זו.
• ביומנו מסוף המאה ה-19, כותב המנהיג הציוני, זלמן דוד ליבונטין, כיצד הזמינו הבדואים את העולים הציונים לקנות מהם אדמות ולגור לצדם ["לארץ אבותינו"]. כעת אנו מתכחשים לאדמותיהם?

• גם אם נניח שהכפרים הבדואים יושבים על "אדמות מדינה", מאות יישובים חקלאיים יהודיים [מרבית המושבים והקיבוצים] יושבים גם כן על אדמות מדינה והמדינה מחכירה להם את הקרקע לשנים רבות במחיר סמלי ביותר. איש לא חושב להחריבם או לפנותם.

• כמה כפרים בדואים זוכים להסדר של המושבים והקיבוצים – לשבת על אדמות מדינה כשהקרקע מוחכרת לך לדורות במחיר סמלי ביותר?

• המדינה מנסה לעקור את הבדואים מכפריהם ולרכז אותם בעיירות מסוימות, כך שיחיו על שטח מצומצם, בעת שהיא מאשרת עוד שטחים להקמת יישובים יהודיים, קטנים וחוות בודדים ליהודים בלבד, לעיתים על אותו שטח שנלקח מהבדואים.

• מבחינת צדק חלוקתי הצפיפות בכפרים הבלתי מוכרים – עם כל האדמות אותן הם תובעים – גבוה יותר מפי-6 מאשר במועצה החקלאית היהודית הסמוכה, בני שמעון.

• גם בעיירות הבדואיות המוכרות גדולה הצפיפות, וקטן שטח השיפוט ביחס למספר התושבים, לעומת יישובים יהודיים דומים בנגב.

•  היחס לקרקעות הבדואים אופיין בחוסר הוגנות משווע מצד המדינה:

*גם לאחר שרוכזו הבדואים עם קום המדינה בשטח מצומצם ["אזור הסייג"] התבצעו ארבע הפקעות נרחבות של קרקעותיהם שהסתכמו בכ-235,000 דונם. [בן דוד (50 :1996)]

• כל פעם דורשים עוד קרקעות? התביעות של הנציגות הבדואית הרשמית כמעט ולא השתנתה במשך עשרות שנים.

• לפריסה הבדואית אין היגיון תכנוני, כל משפחה תובעת הכרה כיישוב? למעשה הגופים הייציגים של הבדואים תובעים הכרה רק לכפרים מעל 500 תושבים, הגדולים בהרבה מיישובים יהודיים רבים בסביבה.
• הוועדה לענייני קרקעות הנגב בראשות פליאה אלבק,

"לא יתכן מבחינה אנושית, […], שהבדואים יפונו מכל אזור הסייג ללא כל פיצוי […] למרות שנים רבות מאוד של חיים [במקום] אך ורק לאור הטענה שלא היה במקום יישוב כפרי או עירוני בנוי בשנת 1858" [מצוטט אצל דוח מכון אדווה].

• אך אם המצב המשפטי באמצע המאה ה-19, עת נחקק חוק הקרקעות העות'מני, הוא אכן בסיס מפוקפק לקביעת זיקת בעלות כיום, כפי שגורסת ועדת אלבק, אזי המסקנות שצריכות להגזר מעקרון זה, לו מאמצים אותו בכנות, מרחיקות לכת בהרבה.

ראו סקירה מפורטת על סוגיית ההיסטוריה של הבעלות על קרקעות הנגב, כאן.

כתבו לסיעות הקואליציה וקראו "לא לתוכנית פראוור", כחלק מקמפיין אוואז

* הנתונים לקוחים ממחקרים של פרופ' אורן יפתחאל, ד"ר תאבת אבו ראס, דוח עדאללה, דוח מרכז אדווה ותחקירים עצמאיים של רבנים למען זכויות האדם.

צפו: איך יהפכו הבדואים מחקלאים יצרנים למובטלים עם אישור מתווה פראוור