"האם יש כאן הדהוד למשבר שבו נמצאת ההנהגה אל מול קולות המחאה החברתית המתחדשת, ואם כן, מה עם המחאה החרדית המתחדשת?" | בתמונה: הפגנת החרדים נגד גיוס כפוי, ירושלים, 16.5.2013, אורן זיו – אקטיבסטילס
מהי הדרך הנכונה לתת קול לביקורת ציבורית על הנהגה? בדרכה של מרים שנענשת ע"י הצרעת, או בדרכו של יהושע, שמסתפק בהערה אחת ואז מתעלמים? כיצד העם יכול להתמודד עם מצבים לא פשוטים? כנראה שלא בדרך שמתלוננים על היעדר הבשר, המביא אותם לקבורה בקברי התאווה. האם התורה יכולה לתת לנו כלים אזרחיים למצבים כאלה? או שמא אנחנו אמורים להתמודד במנת ה"דרך ארץ" שיש לנו? האם המנהיגים של היום יכולים ללמוד ממשה, אהרן ומרים ומעשיהם בפרשה הזאת? האם המחאה החברתית המתחדשת משולה למחאתה של מרים? או שמא של אלדד ומידד? הרב שמחה דניאל בורשטיין בדבר תורה לפרשת "בהעלותך"
מאת: הרב שמחה דניאל בורשטיין, קיבוץ לוטן
לנוע אל הקושי
"לא בחיל ולא בכוח, כי אם ברוחי, אומר ה' צבאות." משפט זה, מוכר לנו יותר מתקופת חנוכה, מופיע בהפטרה של פרשת "בהעלתך" (אותה הפטרה שאנו קוראים בשבת של חנוכה). אחרי טקס חנוכת המשכן, טקס ארוך ומייגע של כמעט שבועיים, בני ישראל כמעט מוכנים לתזוזה. בפרשה שלנו, אחרי הקדמה, השבטים מתארגנים לפי הסדר, הענן עולה מעל המשכן, והמחנה מתחיל לנוע.
אך כמו בספר שמות, כשבני ישראל רק יצאו לכיוון המדבר משפת הים, מיד עם התחלת התנועה, משה מגלה את הקשיים שבהובלת עם שלם. הדבר אינו פשוט כל כך כמו הנהגת עדרי הצאן של יתרו. תלונות העם מצלצלות באוזניו. זה בטח לא קל לו, למנהיג, לשמוע כל הזמן רק תלונות. הרי, כשהכל טוב וזורם והעסק דופק, אין לעם סיבה להתלונן, ואף לא לתת משוב להנהגה כלל. אבל, כמו ילד, ברגע שהעם מתעייף, נהיה צמא או רעב – כל חוסר נוחות בהכרח יביא בקשה להקלה.
"מכינים חצוצרות כסף להודיע על תנועת המחנה, נפרדים מחובב, הלא הוא יתרו, המארח המדיני, והמחנה יוצא לדרך בקול תרועה רמה."
סדר התנועה בפרשה
מה קודם לסדר התנועה בפרשה? אולי יש כאן רמזים שיוכלו ללמד על התארגנות יותר מוצלחת? קודם כל, הדלקת המנורה. "בהעלתך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות", נאמר לאהרן. רבים הפרשנים שהתעכבו על המאמר הקצר הזה, כי עודף המילים שבו וודאי מרמז למשהו מעבר לאור הפשוט. מקובלים אומרים שהכוונה היא שששת הקנים יפנו לאמצע, להזכיר שהנר האמצעי, על אף שהוא הראשי, זקוק לאורם של האחרים. היינו, המנהיג זקוק לאור, למשוב חיובי מהסובבים אותו.
אחרי הנרות, אהרן מטהר ומכין את הלוויים לעבודתם, והעם כולו חוגג את חג הפסח בפעם הראשונה אחרי צאתם ממצרים. גם כאן, יש הוראת הנהגה קטנה – לא כל העם יכול לקיים את המצווה, לכן יש מועד ב', פסח שני. כך גם בימינו, חייב המנהיג לזכור לבנות מועדי ב', הקלות מטעימות לאוכלוסיות בעלי מוגבלויות שונות, לתוך כל תוכנית.
מכינים חצוצרות כסף להודיע על תנועת המחנה, נפרדים מחובב, הלא הוא יתרו, המארח המדיני, והמחנה יוצא לדרך בקול תרועה רמה.
התנועה מביאה תלונות
מיד עם התחלת התנועה, מתחילות התלונות המפורסמות, והתגובה של משה קשה ורגשנית. במקום לקחת עניינים לידיו, לחלק פקודות ולבצע, משה כמו מוצף במצב הרגשי של העם, ונשבר. "למה הרעת לעבדך, ולמה לא מצאתי חן בעיניך לשום את משא כל העם הזה עלי?" הוא שאול. במקום העמדה שלו בהר סיני, כשאלהים רצה לחסל את העם בעקבות חטא עגל הזהב, כשביקש למות במקום העם אם חייב ("וְעַתָּה, אִם-תִּשָּׂא חַטָּאתָם; וְאִם-אַיִן–מְחֵנִי נָא, מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" שמות לב: לב), כאן משה מרים ידיים ממש.
אלהים בוחר להאציל חלק מהסמכויות של משה לזקנים, כדי לחלק ממנו את העול. מעניין לראות את הפעולה הזאת כפי שהוא מופיע כאן, לעומת חלוקת האחריות כפי שמופיע בפרשת יתרו בספר שמות. כאן, אלהים מכתיב, ואילו שם, יתרו מציע ומשה מקבל את ההצעה לחלק את התפקיד השיפוטי לפי עשרות, מאות, ואלפים. על החכמה הפשוטה הזאת של יתרו, אנו לומדים ש"דרך ארץ קדמה ל[מתן] תורה".
התוכנית של אלהים משתבש מעט. אלדד ומידד מתנבאים בתוך המחנה. יהושע רץ למשה, דורש לכלוא אותם. אבל התגובה של משה משונה: "וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה, הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי; וּמִי יִתֵּן כָּל-עַם יְהוָה, נְבִיאִים–כִּי-יִתֵּן יְהוָה אֶת-רוּחוֹ, עֲלֵיהֶם." ועובר אל סדר היום: מגפה מאת ה', המעניש את העם על תאוות הבשר שלהם.
"הפרשה מקנחת בעונש הצרעת שמקבלת מרים על אודות התלונה שהיא מלינה באזני אהרן, או שהיא ואהרן מלינים באזניו של מישהו, על משה."
צרעת בהיעדר משוב חיובי
הפרשה מקנחת בעונש הצרעת שמקבלת מרים על אודות התלונה שהיא מלינה באזני אהרן, או שהיא ואהרן מלינים באזניו של מישהו, על משה. האם נטש עוד אישה אחרי ציפורה? האם מדובר בכך שמתנכר לציפורה? האם בשל הצורך להישאר במצב טהרה הוא פרש מאשתו? לא ברור למה הם מלינים, אבל מרים נענשת ולוקה בצרעת זמנית. זה לא בדיוק המשוב החיובי שמשה זקוק לו תוך כדי כל הבלגן שמתרחש סביבו.
התסכול בפרשה הוא רב ומהדהד. עד לרגע התזוזה, הכל בפוטנציה, הכל נראה מושלם על הנייר, אבל בביצוע הכל בלאגן. ברגע שמוציאים תוכניות מן הכח אל הפועל, יהיה קשה. השאלות שמעלה הפרשה רבות יותר מן התשובות שהיא מספקת:
האם יש כאן הדהוד למשבר שבו נמצאת ההנהגה אל מול קולות המחאה החברתית המתחדשת, ואם כן, מה עם המחאה החרדית המתחדשת? בעניין ההפגנות, המסר של ההפטרה יותר ברור – לא בחיל ולא בכח – הן ההתנהגות של המנהיג והן ההתנהגות של העם חייבים לפעול לפי רוח ה' – לא בכוח הזרוע. לא לשבור שביתה בכח צבאי מחד, ולא לגרום לאלימות בהפגנות מאידך. אבל "כי אם ברוחי" – להקשיב לקולות שמסביב.
"הָאִישׁ מֹשֶׁה, עָנָו מְאֹד–מִכֹּל, הָאָדָם, אֲשֶׁר, עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה" – את זה כן, על המנהיג להיות עניו, להיות מסוגל להקשיב לקולות מסביב, בין שהם קולות נבואה או קולות של תלונה. ולשנות כיוון ברגע הנכון, ואם צריך, להיסגר מחוץ למחנה שבעת ימים מרוב בושה.
יום א, י' בסיון, תשע"ג
שבת שלום!
הרב שמחה דניאל בורשטיין
שתפו את דבר התורה בפייסבוק!
