חומר ורוח נישאים על כפיים: דבר תורה לפרשת "נָשׂא" | הרַבָּה לִילה וסיד ›

הכהנים בני המשפחות הללו מתבקשים לשאת על כתפיהם את המשכן, שהיה, כידוע, מעין "סוכת נחלים" "משוכללת, מקדש נייד." | בתמונה: איור של המשכן

פרשת "נָשׂא" מחברת בין המעשי לרוחני, בין החוק היבש לבין הנשגב, בין כללי התנהגות לבין הערכים שמגולמים בהם. הרבה לילה וסיד מבקשת למצוא להם אזניים קשובות. דבר תורה לפרשת "נשא"

מאת: הרַבָּה לִילה וסיד

שלוש פעמים חוזר השורש נ.ש.א בפרשה זו, הנפתחת במילים:

"נָשֹׂא אֶת-רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן גַּם-הֵם  לְבֵית אֲבֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם." (במדבר ד, כב).

הפרשה מתחילה בפירוט חובותיהם של העובדים במשכן, בני שבט לוי. מלאכת המשכן היא רבה, ולמעשה מתוארת בכל חומש "ויקרא", שכינויו גם "תורת כהנים". לכל אחת מן המשפחות בשבט יש תחום אחריות משלה, ולאחר שבפרשה הקודמת, פרשת "במדבר", תואר תפקידם של בני משפחת הקהתי, אנו קוראים בפרשתנו על עבודתם של בני משפחת הגרשוני ובני משפחת מררי.

לשאת על כתפיהם את המשכן

הכהנים בני המשפחות הללו מתבקשים לשאת על כתפיהם את המשכן, שהיה, כידוע, מעין "סוכת נחלים" משוכללת, מקדש נייד. החברים ממשפחת הגרשוני נשאו:

"אֶת-יְרִיעֹת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת-אֹהֶל מוֹעֵד מִכְסֵהוּ וּמִכְסֵה הַתַּחַשׁ אֲשֶׁר-עָלָיו מִלְמָעְלָה וְאֶת-מָסַךְ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.  וְאֵת קַלְעֵי הֶחָצֵר וְאֶת-מָסַךְ פֶּתַח שַׁעַר הֶחָצֵר אֲשֶׁר עַל-הַמִּשְׁכָּן וְעַל-הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב וְאֵת מֵיתְרֵיהֶם וְאֶת-כָּל-כְּלֵי עֲבֹדָתָם (במדבר ד, כה-כו).  ואילו בני מררי צוו לשאת את קַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן וּבְרִיחָיו וְעַמּוּדָיו וַאֲדָנָיו.  וְעַמּוּדֵי הֶחָצֵר סָבִיב וְאַדְנֵיהֶם וִיתֵדֹתָם וּמֵיתְרֵיהֶם לְכָל-כְּלֵיהֶם וּלְכֹל עֲבֹדָתָם" (שם, שם, לא-לב).

יש כאן, אם כך, שיעור ראשון בשוויון בנטל, במלוא מובן המילה. למרות היותו בנוי מחומרים קלים ומתקפלים, כאמור, היה המשכן בכללותו מבנה מסיבי למדי (שהרי היה צריך להכיל עם רב מאד), וכדי להצליח לשנע אותו בבטחה ממקום למקום נדרשה עבודת צוות מתואמת ומסודרת: אלה נושאים את היריעות, הבדים, החבלים, ואלה נושאים את הקרשים, העמודים והיתדות. העסק מתנהל כמבצע צבאי לכל דבר (לכן אולי לא מפתיע שהעושים במלאכה מכונים "כל הבא לצבא"!). אכן, זהו הפירוש המקורי ל"אהלה של תורה"…

ובכן, הכהנים נושאים את המשכן על כתפיהם. קשה להתעלם מן המשמעות הסמלית של המעשה. לאנשי הדת והרוח יש אחריות כלפי הציבור שהם משרתים. הם אינם רק שוהים במשכן, או עובדים בו. הם אלה אשר נושאים אותו על כתפיהם לכל אורך הדרך, והם אשר אחראים על בנייתו ועל העמדתו היציבה, פעם אחר פעם. ניתן לגזור מכאן מסקנות מעניינות על המושג "אחריות ציבורית", על כך שלא ניתן לעסוק בעניינים שברומו של עולם מבלי לגעת גם בחומרי החיים עצמם – ויש שיאמרו, מבלי "ללכלך את הידיים". ועוד דבר: המשכן בנוי, כאמור, מעמודים ומיריעות, מקרשים ומבדים, מיתדות ומחבלים.  המקום שבו שוכנת הקדושה הוא שילוב של קושי ורוך, יציבות הנטועה באדמה וקלילות המתנפנפת ברוח. המרכז הרוחני של העם, שהוא גם מקור החוק והסמכות (ביהדות, כידוע, אין הפרדת רשויות…) מכיל בתוכו את האלמנטים המנוגדים הללו, ורק כך מתקיימת בו ההבטחה מפרשת תרומה, "ושכנתי בתוכם".

נשיאת כפיים וברכת כוהנים

הבה נתבונן לרגע במשאם של בני מררי: קַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן וּבְרִיחָיו וְעַמּוּדָיו וַאֲדָנָיו. וְעַמּוּדֵי הֶחָצֵר סָבִיב וְאַדְנֵיהֶם וִיתֵדֹתָם וּמֵיתְרֵיהֶם… יש כאן מאונך (עמודים) ומאוזן (אדנים), שאיפה למעלה וגם חיבור לאדמה. ואת זאת אנחנו מוצאים גם במשכן הפיזי, וגם בצירים הסמויים מן העין, הציר האופקי, המחבר את בני האדם איש לרעהו, והציר האנכי, המחבר אותם עם הנשגב.

העניין הבא שבו חוזר השורש נ.ש.א, גם אם במרומז, הוא ברכת הכהנים, המופיעה בסוף פרק ו'. ברכת הכהנים היא חלק מן התפילה היום-יומית ביחיד ובציבור.  בארועים מיוחדים היא נאמרת בחגיגיות מעל בימת בית הכנסת (ואפילו ברחבת הכותל המערבי בחוה"מ סוכות ופסח). בערבי שבת אנו הופכים כולנו לכהנים, כאשר אנו אומרים את מילותיה היפות לילדינו, ומאחלים להם ברכה ושמירה, אור וחן ושלום.

כידוע, ברכת הכהנים נאמרת תוך כדי נשיאת כפיים. במהלך אמירת הפסוקים ידי הכהנים פרושות לפנים כנגד הכתפיים, כאשר אצבעות הידיים מתוות סימן מיוחד. הידיים נשואות כך שכך שגב היד הוא כנגד פניהם של הכהנים, ופנים כף היד מופנה אל הקהל.  על כך כתב ר' לוי יצחק מברדיצ'ב, בעל ה"קדושת לוי":

"וזה ידוע, כשאדם מתפלל בשבילו אזי נקרא מקבל, וכשאדם רוצה לקבל דבר אוחז הגב יד לארץ והתוך יד למעלה. אבל כשאדם מתפלל רק שיהיה לבורא ברוך הוא תענוג מזה, אזי נקרא משפיע… והמשפיע אוחז גב יד למעלה ותוך היד למטה.  והנה ברכת כהנים הוא בנשיאות כפים, דהיינו שאוחזים גב ידיהם כנגד פניהם כמו מי שירצה להשפיע. וזה פירוש הפסוק כה תברכו את בני ישראל, דהיינו שיברכו את ישראל כדי שיהיה להבורא ברוך הוא תענוג מזה…"

ר' לוי יצחק מצביע כאן, בעדינות, על ההיבט האתי החשוב של מלאכת הכהנים, המשרתים בקודש.  הם מהווים כלי לעשיית רצונו של הקב"ה. משום כך עליהם להתרכז בנתינה, לא בקבלה.  נבחרי ציבור ומי שרואים בעצמם מנהיגים רוחניים (ומנהיגים בכלל), מוטב להם שישתדלו בכל מאודם להעניק ברכה לציבור שלהם, ולא יתעסקו בשאלה "מה אני מקבל מזה".

ועוד מוסיף בעל ה"קדושת לוי" בעניין זה, ומצטט את הבעש"ט על הפסוק מתהילים קכ"א, "ה' צלך על יד ימינך".  והוא אומר:

"דהיינו כמו שהצל עושה מה שהאדם עושה, כך הבורא ברוך הוא כביכול עושה מה שהאדם עושה. ולכך צריך האדם לעשות מחוות וליתן צדקה ולרחם על העניים, כדי שיעשה הבורא ברוך הוא גם כן עמו טובות."

בהיפוך מקסים לרעיון של האדם נברא בצלם אלוהים, ובהמשך, אולי, לנאמר בפרשת קדושים, "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוהיכם", מובע כאן הרעיון הנועז, שגם אלוהים מחקה את פעולת האדם.  ואם אנחנו נעשה מעשי צדקה וחסד, אם נתנהג ברחמים ובחמלה עם זולתנו, אולי, אולי, גם האל ינהג ככה עימנו.

הנ.ש.א שעל הנשיאים

ועוד נ.ש.א אחד לנו בפרשה, הלא הם הנשיאים, נשיאי ישראל, שהם ראשי השבטים. בחלקה האחרון של הפרשה מפורטים הקרבנות שהביא כל אחד מראשי המטות במשך שנים עשר הימים שקדמו לחנוכת המזבח.  על פני פסוקים רבים מאד (פרשת נשא היא הפרשה הארוכה ביותר בתורה) מופיעה, שוב ושוב, אותה רשימה, המפרטת מה כל אחד הביא:

"וְקָרְבָּנוֹ קַעֲרַת-כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה. כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת. פַּר אֶחָד בֶּן-בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ-אֶחָד בֶּן-שְׁנָתוֹ לְעֹלָה. שְׂעִיר-עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת. וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתּוּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי-שָׁנָה חֲמִשָּׁה…"

מה הטעם לחזור על הרשימה הזאת בדיוק שתים עשרה פעמים? וזאת כאשר ידוע לנו שהמקרא מתאפיין בדרך כלל בתמציתיות ובקמצנות בפרטים? אולי גם כאן ישנו מסר של שוויון בנטל, שוויון בפני החוק: דין אחד לכולם. תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם. ולמען הסר ספק, בשם ערך השקיפות, החשוב כל כך למינהל תקין, טורח הכתוב וחוזר על הפירוט, לפרוטוקול.

משא המשכן, נשיאת הכפיים, קרבנות נשיאי ישראל:  פרשת נָשׂא מחברת בין המעשי לרוחני, בין החוק היבש לבין הנשגב, בין כללי התנהגות לבין הערכים שמגולמים בהם. מי יתן והדברים ימצאו להם אזניים קשובות.

שבת שלום וחג שמח!

הרַבָּה לִילָה וסיד | קיבוץ המעפיל | עמק חפר

 הגיבו לדבר התורה של הרבה לילה וסיד בדף הפייסבוק שלנו!