נייר עמדה לח"כים ושרים:
הגיעה העת להסדרה אמיתית והוגנת של זכויות הבדווים בנגב
לאחר 65 שנה בהן לא הוסדרה סוגיית קרקעות הבדווים בדרום, מתעתדת כעת ממשלת ישראל להכריע בסוגייה, וזאת בלי שנערך תהליך הידברות אמיתי והוגן עם האזרחים להם נוגע הדבר – תושביו הבדווים של הנגב. מאחר וקיימים בלבול רב ואי בהירות בנושא, נייר זה קודם כל מייצג את העובדות ההיסטוריות שצריכים לדעת לפני קבלת החלטות שתכרענה את עתידם של כל תושבי הנגב. לאחר מכן, הוא מעלה מספר שאלות ערכיות ושאלות של אינטרסים ומציע עקרונות להסדר.
ההתישבות הבדווית בנגב
עד 1948 היה הנגב ביתם של בין 65,000-100,000 בדווים, אשר חיו ועיבדו בין 2-3 מיליון דונם מאדמתו [ר' גם סקר קרקעות של החברה הציונית, "הכשרת היישוב", מ-1920 ועוד ראיות וסימוכין פה: https://rhr.org.il/heb/2013/04/11534/]. לאחר המלחמה נותרו בנגב כ 10% מהאוכלוסייה המקורית, אשר חיה תחת שלטון צבאי.
רבים מהבדווים מעולם לא הסדירו ורשמו את בעלותם על הקרקע. למרות הדרישה הפורמאלית של החוק העות'מני מ 1858 אשר דרש רישום של כל עסקת מקרקעין, הן העות'מנים והן הבריטים אחריהם הכירו בזכות ה"תסארוף" הנהוגה אצל הבדווים – הזכות לבעלות על הקרקע לצורך עיבוד ללא הגבלת זמן, וכך לא ראו הבדווים צורך ברישום אצל השלטונות. עם זאת, היו משפחות שרכשו קרקע ולכן ישנם בידי רבים חוזים מסורתיים (סאנד) המעידים על הרכישה.
בשנות ה-70 אפשרה מדינת ישראל לבדואים להגיש תביעות בעלות על הקרקע. הבדואים טענו לבעלות על כמיליון וחצי דונם, מתוכם תביעות של 500,000 דונם אדמות מרעה לא הוכרו, של גורמים שונים יש הערכות שונות ואף מחלוקת כמה דונם הוסדרו או הוכרעו בפסקי דין. המספר נע בין 350,000 ל 200,000 דונם. חשוב לציין שהרבה מההסדרים היו בכפייה. יש מקרים בהם הבדואים קיבלו פיצויים, אבל ברוב המוחלט של המקרים לא קיבלו את הזכות להישאר על האדמות שעליהן טוענים בעלות. נותרו 650,000 דונם שמעמדם טרם הוסדר.
כיום מונה האוכלוסיה 210,000 נפשות. כ 120,000 מבני הקהילה חיים בשבע עיירות בדוויות אשר הוקמו על ידי המדינה. העיירות מוכות, לרוב, באבטלה ועוני, בשל האפליה והניתוק של תושביהן מאורחות החיים ומקורות הפרנסה המסורתיים. יתר הקהילה מתגוררת ב 11 ישובים הנמצאים בתהליכי הכרה ומאוגדים תחת שתי מועצות אזוריות: "אל קאסום" ו"נוה מדבר", וב 35 ישובים כפריים נוספים, אשר כל אחד מהם מונה למעלה מ-500 נפשות והם מאוגדים תחת המועצה האזורית של הכפרים הבלתי מוכרים, אך אינם מוכרים על ידי ממשלת ישראל .
הרצון להביא לפיתוח הנגב הצפוני הביאה את ממשלת ישראל להכיר בצורך להסדיר את הבעלות על הקרקעות
וועדת גולדברג
בשנת 2008 הוקמה וועדה ברשות השופט בדימוס, אליעזר גולדברג. הועדה קבעה כי יש להכיר בזכויות ההיסטוריות של הבדואים על הקרקע, וכי "אין כל הצדקה לכך כי התייחסות המדינה לתושבים הבדווים בישובים אלה תהיה שונה מן ההתייחסות לשאר אזרחי המדינה".
הוועדה המליצה להכיר ככל שניתןבישובים הבלתי מוכרים שבהם מתגוררים 62,487 נפש, בשלושה תנאים: מסה קריטית בישוב, כושר נשיאה מוניציפאלי והתאמה לתכנון הממשלתי, וכן הציעה להכשיר חלק מהמבנים הנחשבים ללא חוקיים. הדו"ח מפרט את גובה הפיצויים שיידרשו, כולל פיצוי בקרקע, אשר יחושבו החל מהדונם הראשון בתביעת הבעלות. כן הציעה הוועדה להקים מוסד תכנון לנושא התיישבות הבדווים בנגב (ותל"ב)
למרות ההכרה של הוועדה בחשיבות מציאת פיתרון, בהמלצות הוועדה לא נמצא פיתרון למספר רב של כפרים לא מוכרים. כמו כן לא נמצא פתרון מידי להיעדר שירותים לתושבים, כמו אספקת תשתיות חשמל ומים, איסוף אשפה ושירותים רפואיים
וועדת פראוור
הממשלה לא אישרה את המלצות וועדת גולדברג, והקימה בשנת 2009 את וועדת פראוור, אשר אמורה היתה להיות וועדת יישום לדו"ח גולדברג, אך בפועל שינתה הן את גישתה לנושא, והן את המלצותיה.
הדו"ח מציע עיקרון שלפיו יינתנו 50% פיצויים בקרקע בלבד בעד קרקע מוחזקת. על קרקע שאינה מוחזקת על ידי תובעיה ישולם פיצוי כספי ותינתן אפשרות להמירו בקניית מגרשים למגורים באחת מעיירות הבדווים.
על פי ההצעה יקבלו הבדווים סך של 200,000-180,000 דונם בלבד, בעוד שתביעותיהם מסתכמות כיום ב-600,000 דונם. כ 40,000 בדווים יגורשו מכפריהם אם תתקבל ההצעה.
מקריאת דו"ח וועדת פראוור ניכר כי הוועדה לא שיתפה את הציבור הבדווי בקביעת גורלם, ואף לא שמעה את טענותיהם.
מתווה בגין
בעקבות ביקורת ציבורית חריפה על דו"ח פראוור, ערך השר לשעבר בני בגין "מסע הקשבה" על מנת לתקן את מתווה פראוור.
מתווה בגין אושר בממשלה ב 27/1/2013, אך למרות הרטוריקה המרוככת במתווה, אין בו פיתרון לחוסר נכונותה של הממשלה להכיר ב-36 הכפרים הבדואים הבלתי מוכרים ולהסדיר באופן הוגן את תביעות הבעלות של אזרחים בדואים על קרקעותיהם שהופקעו על ידי המדינה.
הסדר הוגן הוא לטובת כלל תושבי הנגב
בפני מדינת ישראל עומדת כרגע הכרעה מוסרית משמעותית. על כף המאזניים תלוי ועומד לא רק גורלם של כ-40,000 בדואים שעלולים להיות מגורשים מביתם, אלא עתידם של כל תושבי הנגב. ההכרעה העומדת בפנינו הינה בין הנצחת והחרפת המתח ותחושת הקיפוח המדרדרים את מצב הנגב לבין הגעה להסדר צודק, אשר יאפשר יחסי קרבה ויעודד צמיחה ופיתוח של האזור. הנתונים מראים באופן ברור שהמצב הסוציו אקונומי קשה יותר בשבעת עיירות הקבע, בהן ישנה יותר עוני, אבטלה, פשיעה וסמים, ופחות תקווה. www.shatil.org.il/files/arabedu_rahat-poverty.rtf . אם נשקיע כ-8 מיליארד ₪ כדי לנתק כ- 40,000 איש ממקורות פרנסה, מאורח חייהם וכו', במקום להשקיע סכום עתק זה בטיפול בבעיות הקיימות ובפיתוח הנגב, ברור שהמצב רק יחריף. זה עלול להבריח משקיעים פוטנציאלים ולדרדר את הנגב לרעת יהודים ובדואים כאחד. "חרב בא לעולם. על עינוי הדין ועל עיוות הדין ומפני המורים בתורה שלא כהלכה." (פרקי אבות).
הרב שמשון רפאל הירש אמר, על הציווי "וגר לא-תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים". (שמות כ"ב:כ) "על כן הישמרו לכם – זה לשון האזהרה – פן תעמידו את זכויות האדם במדינתכם על יסוד אחר מאשר האנושיות הטהורה, שהיא שוכנת בלב כל אדם באשר הוא אדם, כל קיפוח של זכויות האדם יפתח שער לשרירות ולהתעללות באדם – הוא שורש כל תועבת מצרים."
"בטוח אני שהעולם ישפוט את המדינה היהודית לפי מה שתתנהג עם עבריי ישראל" חיים וייצמן
דרישותיהן של האוכלוסייה הבדווית בנגב
הקהילה הבדווית מהווה 30% מתושבי הנגב, וכל דרישותיהם מסתכמות ב 5.4% מקרקעותיו.
לשם השוואה צפיפות האוכלוסין בכלל הכפרים הבלתי מוכרים הבדואים גבוהה פי 6.3 מאשר זו שבמועצה האזורית בני שמעון, הסמוכה. הבדואים תופסים הרבה פחות שטח ביחס לגודל האוכלוסייה, גם לו יאושרו כל תביעותיהם!
הגיעה העת להסדרה הוגנת של זכויות הבדווים בנגב. כל הסדר ראוי ישמור על העקרונות הבאים:
- כל הסדר ייעשה רק בשיתוף אמיתי של מוסדות הקהילה הבדואית
- הכרה מלאה בכל הכפרים הקיימים, גם במחיר שינוי של תכניות המתאר
- הכרה בתביעות הבעלות שהוגשו בשנות השבעים
- מיגוון התיישבותי ולא רק עיירות וישובים גדולים
- שילוב הקהילה בתכנון ובפתרונות
- פתוח הנגב באופן שוויוני ולטובת כל תושבי הנגב.
