פרשת השבוע "קדושים": בין תוכחה לעידוד ›

"…ההפטרות נבחרו מתוך ספרות הנביאים" | בתמונה הנביא: ירמיהו | cc: flickr By Ian W Scott | The Prophet Jeremiah

מוקדש באהבה לגילי ולתמר, בנות המצווה

הקריאה בתורה מחזירה אותנו בכל שנה לבריאת העולם, לסיפורי האבות והאמהות, לשיעבוד מצרים וגאולתה, לנדודים במדבר ולעמידה על סיפהּ של הארץ המובטחת. שונה היא הקריאה השבועית בנביא, כאן אין רצף טקסטואלי עקיב – ההפטרות נבחרו מתוך ספרות הנביאים בכללהּ בשל זיקתן לפרשה או לזמן. בקריאה בתורה אין בחירה בפרשה שאנו קוראים/ות, והדבר נכון הן לגבי מחזור הקריאה השנתי, שהיה נהוג בבבל והן לגבי המחזור התלת שנתי, שהיה נהוג בארץ ישראל (אם כי במידה פחותה). ולעומת זאת, בבחירה בהפטרות ניכרות עד היום מסורות שונות, מה שעשוי ללמד שבמקור לא היו ההפטרות קבועות וקביעת הקריאה בנביא הייתה נתונה להחלטת קהילות ישראל. דבר תורה לפרשת "קדושים" והפטרותיה

מאת: הרבה ד"ר דליה מרקס 

השתלשלות הקריאה בנביא

היו שהסבירו את הקריאה בנביא כניסיון הטעיה של גוזרי גזירות, שאסרו על קריאה בתורה בציבור, אבל טענה זו קשה להוכחה. הפונקציה של הקריאה בהפטרה היא הנכחת דבריהם הנצחיים של נביאי ישראל. התורה נקראת על הסדר ופרקים נרחבים מהכתובים נכנסו לסידור התפילה (בעיקר מספר תהלים) ונקראים בחגים (חמש מגילות). היה חשש שמא, בלא לימוד והזכרה, ייעדרו דברי הנביאים מתודעת העם. זו אולי אחת הסיבות להכללתן של ההפטרות בצמוד לקריאה בתורה.

הקשרים בין הפרשות וההפטרות מגוונים הם – לעתים מפרטת ההפטרה עניין שנידון בפרשה, לעתים היא מאירה בפרשה זווית חדשה, לא אחת ההפטרה אינה אלא קריאת תיגר על ממדים מסוימים בפרשה, עתים התורה מְצווה וההפטרה עומדת על טיב ביצוע הציווי. עתים הקשר הוא צמוד וחזק עתים רופף, לעתים ביטוי או צירוף מילים המזכיר עניין בפרשה הוא שקבע את גורלו של פרק בנביאים להיקרא ברוב עם בתפילות השבת בבית הכנסת. בשבתות מיוחדות קוראים הפטרות מיוחדות, הקשורות במעגל השנה ולא לפרשת השבוע, כך בשלושת השבועות של בין המֵצרים לפני תשעה באב ובשבעת שבועות הנחמה שבאים אחריהם. אבל בדרך כלל ההפטרה קשורה לפרשה, ויותר מכך, נוכל לטעון שההפטרה היא פרשנות קדומה לפרשת השבוע, אפשר לקרוא אותה כמדרש על הנאמר בתורה. העובדה שההפטרה נקראת מיד בסיום הקריאה בתורה בשבתות ובימים טובים קובעת במידת מה את ההבנה שלנו את הפרשה ומעצבת את תפישתנו את דברי התורה.

הנבואה הנהוגה בקהילות ספרד ותימן היא נבואת תוכחה קשה כנגד זקני ישראל שסררו (ח, 12).

ההפטרות המאירות של פרשת "קדושים"

השנה, אנו קוראים את פרשת "קדושים" כשהיא מחוברת עם הפרשה הקודמת לה "אחרי מות". המנהגים חלוקים לגבי הפטרת הפרשה, לפי המנהגים הנהוגים כיום, הספרדים קוראים את נבואת התוכחה ביחזקאל כ, 20-2[1] והאשכנזים קוראים את הנבואה החותמת את ספר עמוס (ט, 15-7). ועל כך נאמר בספר הפרדס, חיבור מבית מדרשו של רש"י: "והפטירו בכאן במגנצא ובוורמשא בפרשת קדושים ב'הלא כבני כושיים', אע"פ שהיא קטנה, וכן עשו מעולם בכאן בכל שנה ושנה, לא פחתו ולא הותירו… ולא תשנה ממנהג קהילות. ואמר רבנו קלונימוס איש רומי, שיש להם הפטרה אחרת במקומו" (עמ' שנג). בשורות הבאות אידרש בקיצור לשתי ההפטרות החלופיות של פרשת "קדושים" ואבקש להראות כיצד מאירה אותה כל אחת מהן בדרכה.

הנבואה הנהוגה בקהילות ספרד ותימן היא נבואת תוכחה קשה כנגד זקני ישראל שסררו (ח, 12). יחזקאל נקרא להוכיח אותם על דרכם הרעה ומודיע להם שהאל יסתיר פניו מהם. הוא מזכיר את חסדו של האל עִם ישראל:

"בַּיּוֹם הַהוּא נָשָׂאתִי יָדִי לָהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֶל-אֶרֶץ אֲשֶׁר תַּרְתִּי לָהֶם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ צְבִי הִיא לְכָל-הָאֲרָצוֹת" (כ, 6)

אך העם אינו מכיר טובה למושיעו ומשרך דרכו. ההפטרה ממשיכה בסקירה של ציווים אלוהיים, שהעם מפר כל אחד מהם, כתוצאה מכך האל מבקש שוב ושוב להשמיד את עמו אבל ניחם על הרעה:

"לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם" (כ, 9, 14).

ההפטרה מסתיימת בציווי הבנים של האבות החוטאים על שמירת שבת:

"וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי קַדֵּשׁוּ וְהָיוּ לְאוֹת בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (כ, 20).[2] ציווי זה חוזר לציווי האמור בראשית פרשתנו (ויקרא יט, 3), וממסגר את הפרשה ואת הפטרתה.

הנבואה הנהוגה אצל בני אשכנז מתחילה אף היא בלשון קשה:

"הֲלוֹא כִבְנֵי כֻשִׁיִּים אַתֶּם לִי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (עמוס ט, 7). אולי משוחחת קביעה זו עם הציווי הראשון בפרשה: "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ" (ויקרא יט, 2)

אין בעם ישראל קדושה גנטית, אדרבה, הנביא מודיענו שישראל אינו שונה במהותו משאר העמים בני כוש, פלשת או ארם. גם כאן באה כוונת האל להשמיד את עמו וציון הימנעותו מהשמדה גורפת של העם. במקומה תבוא פורענות חלקית כנגד החוטאים (דימוי סינון העם בכברה מורכב הוא ואינו יוצא מידי פשוטו). חלקה השני של ההפטרה, הוא נבואת נחמה (היחידה בעמוס) החותמת את הספר בהזכרת ברית העולם שבין האל ובין עמו. עמוס מבטיח את התחדשותו של בית דוד:

"בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת וְגָדַרְתִּי אֶת פִּרְצֵיהֶן וַהֲרִסֹתָיו אָקִים וּבְנִיתִיהָ כִּימֵי עוֹלָם" (ט, 11). בהמשך מבטיח הנביא, איש תקוע, שגשוג חקלאי לא שגרתי: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְכָל הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה" (ט, 13) והשבת שבות העם לארצו "וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם" (ט, 15).

הבה נתעכב מעט על התיאורים של השפע החקלאי של הנביא, שהעיד על עצמו, שהוא "בוֹקֵר אָנֹכִי וּבוֹלֵס שִׁקְמִים" (ז, 13). התיאור הוא של שפע מופלא – עוד קוצרים את היבול הרב וכבר תגיע עת החריש, עוד זורעים בשדות הרבים וכבר יגיע זמן הבציר והזורעים יתנגשו עם דורכי היין בגת. ההרים יטיפו את עסיסם מעצמם, בלי שיהיה צריך להפיק אותו מהם והגבעות יעלו על גדותיהן בתנובתן העשירה.[3] התמונה הזו מציירת גן עדן עלי אדמות. ההפטרה פותחת, אם כן, בזרוּת ושרירותיוּת ומסיימת באינטימיות ובהשגחה הדומות אולי לאלה של האם המספקת לעובּרהּ את כל צרכיו ובשפע, בלי שיזדקק כלל לשאלם.

נקודת המבט של שתי ההפטרות והאופק שאליו הן מכוונות שונים למדיי – בעוד שההפטרה מיחזקאל עוסקת בזמן שבין יציאת מצרים ובין חטאי האבות במדבר, ההפטרה מעמוס פורשת מִנעד זמן רחב בהרבה, הן אחורה הן קדימה – היא מתחילה בראשית הזמן ובבריאתם של העמים ומסתיימת בחזון מרהיב של אחרית הימים שטעמו כטעם גן עדן. שתי ההפטרות מתייחסות לאיום שבפרשה:

"וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל חֻקֹּתַי וְאֶת כָּל-מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָקִיא אֶתְכֶם הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לָשֶׁבֶת בָּהּ" (כ, 22)

 הרושם המצטבר שנשאר כתוצאה מקריאת כל אחת מהן שונה למדיי. זו משאירה אותנו עם רושמי העבר המביש ועם ציווי לעתיד, זו מותירה אותנו עם אחד מששים של טעם גן עדן הגנוז לעתיד לבוא.

שתי ההפטרות החלופיות לפרשת "קדושים" מייצגות שתי דרכים חינוכיות ופסיכולוגיות, עתים יש צורך (ולפחות נראה שיש צורך) באיום ובהפחדה, ועתים ציור של אפשרויות העתיד מאיר הפנים הוא זה שיכול להביא ללימוד ולשינוי. יפה הלימוד הזה לכל שעה, ולא כל שכן לימים אלה שלפני יום העצמאות שעל סיפו אנחנו עומדים.

יום עצמאות שמח ושבת שלום