פרשת "תזריע- מצורע": על עצמאות והשיבה אל החלום ›

Jerusalem By Wilson Afonso cc: flickr

הרב ישי רון מחפש דרכים כיצד להחזיר את המשמעות להבטחה הציונית במימוש חלום הגאולה המדינית המשותפת ליהודים ולערבים. בפרשת "תזריע – מצורע" אנו פוגשים במצורע שמבטיח הבטחות ושוכח אותן. בִּכְדֵי שנשאר נאמנים לדרך המובטחת, מבקש מאיתנו הרב רון, לשמור חלק סמלי מהמחלה. דבר תורה לפרשת "תזריע – מצורע".

מאת: הרב ישי רון

חלום שהתגשם מעורר בי רגשות מעורבים. מצד אחד- הרי ייחלתי להגשמתו, ופעלתי להשיגו; בעיני רוחי כבר דמיינתי את האושר שיפעם בי לכשיתממש. ובא הרגע לו פיללתי… והרי הוא כאן.  ומצד שני, מה עכשיו?  אי-אפשר לחלום שוב את החלום שהתגשם. החלום אבד, ובלי חלום – לאן אשא עיניי?! צריך להשיג חלום חליפי. ואם זה שהתממש היה ענק ומעורר השראה, הרי כל חלום חדש יתגמד לעומתו. ואולי לא חייבים רק חלומות ענקיים, גם ייחולים קטנים יכולים להעניק טעם לחיים…

אלפיים שנה חלם העם היהודי לשוב לארץ-ישראל, ל"חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם" (ייחול סתירתי להפליא), ובתפילות הקבע נִשְנֶתה התפילה לאלוהים שיקבץ נדְחי העם וישוב לציון ברחמים. אמנם, צריך להודות שמרבית תקופת הגלות לא הייתה כל מניעה אובייקטיבית לשוב לארץ ישראל, אך עם- ישראל התאהב בחלומו ולא רצה להרפות,  … שהרי כאן חם ובִיצות ויתושים וגם… בלונדון היאוש יותר נוח…

החלום הציוני מתרוקן והפלסטינים מתחדשים

והנה חזרנו לארץ, באדיבותם (ונחישותם) של אלה, שבמקום לפנות בתפילות אל האל לקחו את גורלם בידם.

החלום התגשם וקמה מדינה – יש מאין,  וחדוות היצירה לביסוס הפרויקט עוד המשיכה (מעט).  "התקווה" התגשמה. אך בה בעת הפכה פחות ופחות רלוונטית (אין עוד צורך להסתפק ב"עין לציון צופיה", שהרי אפשר פשוט לבחור לגור בארץ; ומי שמונע מאתנו להיות "עם חופשי בארצנו" הם – אנחנו. ובמקום "התקווה" הולך ונפער חלל-חלומי, מן רִיק של חזון, שמתמלא בכל מיני חלומות קטנים, שהם גם נפרדים וגם סותרים (שהשכיח ביניהם הוא החלום – "לעשות לביתי", כלומר, להתעשר בלי לספור אף אחד מלבדי).

ועכשיו 65 שנה אחרי, אנחנו מגלים שהיה חלום ואיננו; שאולי התגשם חלום אחר על חשבון החלום המקורי: לא "אור לגויים", בדמות חברת מופת שאליה עיני כל העולם נשואות, אלא מציאות של מדינה קטנה המאוּימת ומאַיימת; מדינה שערך אלמנטרי של צדק – ערך השוויון – לא קיים בה. ובמקום חברה "(ש)תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום…" (נוסח הכרזת העצמאות), קמה חברה "צדקנית" וחסרת רגישות.

ועולה בי מחשבה (מטרידה): במאבק על תקומת ישראל – ניצחנו והפסדנו, ואילו הערבים (הפלסטינים) – הפסידו וניצחו. אנחנו ניצחנו בעולם הריאלי – התבססנו במולדתנו עם תל"ג כמעט אירופאי, אך איבדנו את החלום המכונן – את "התקווה". ואצל הערבים התרחשה תמונת ראי: הם הפסידו בכל המלחמות וחיים בדוחק,  אך הרוויחו בגדול – חלום ותקווה ואתוס מכונן של עם המייחל לשוב למולדתו. על ניצחונם זה הם לא יוותרו כל כך מהר: אם במשך 2000 שנה לא הרפינו מן החלום לשוב למולדתנו, מדוע שהם יוותרו על הזכות שלהם לחלום… ועל כן, חסרת סיכוי (או פיקטיבית) דרישת  מנהגינו שהם יוותרו, במסגרת "הסדר שלום", על חלומם.

ומתבקשת השאלה מה עדיף: לנצח ולהפסיד… או להפסיד ולנצח…?  ואולי קיימת דרך ביניים…?

לקחת קצת מהצרעת בכדי לא לשכוח את ההבטחות

מותר להניח כי למצורע, "גיבור" פרשת "תזריע-מצורע", יש חלומות. הוא חולם להבריא, להפסיק עם הגירוד הזה; בחלומו הוא כאחד האדם ואנשים כבר לא מתייחסים אליו כאל "מצורע". כל שאר הדברים נראים לו בלתי חשובים. הוא תוהה על האנשים הנורמליים שטרודים בזוטות במקום לשמוח על מזלם הטוב, על שאינם מצורעים; וכואב המצורע את יחסם של הבריאים לדומים לו. רחוק, מכונס בבדידותו מבטיח המצורע לעצמו שאם יבריא הוא כבר ינהג אחרת עם המצורעים, וישתדל גם לא לכאוב על שטויות.

בדרך נס (או בעזרת רפואה מתקדמת ונחושה) הוא מבריא; הצלקות אט אט מגלידות ועמן מתעמעמים גם זיכרון הצרעת וגם שתי ההבטחות שהבטיח לעצמו. המצורע לשעבר, מוצא את עצמו טרוד בזוטות, וייחסו למצורעים גרוע אף יותר משל אחרים.

התורה מספרת לנו כי המבריא מן הצרעת חייב בקרבן-אשָם. ומסבירים חכמנו את אשמו של המצורע:  שעונשו בא לו על חטא לשון הרע ואנוכיות. אך היום לאחר שהפנמנו (אני מקווה) שמחלות אינן עונש על שום דבר, אפשר להעניק משמעות אחרת (הפוכה) לקרבן האשם שעל המבריא להביא: לא עוד אשמה על שהיה חולה (שלא באשמתו) אלא אשמה העומדת לפִתחו של המבריא לעתיד לבוא – אשמת השִכחה: שכחת מי שנותר מצורע, מי שנותר בכאבו, ואשמת העיסוק בזוטות ושכחת החלום הגדול (להבריא).

אך כיצד לא אחטא בחטאו האפשרי של המבריא (שהרי הנטייה הטבעית היא לשכוח)? אולי התשובה נעוצה באפשרות לא להבריא לגמרי; להשאיר בי מעט מן המצורע, שעוד יש לו חלום להבריא. אותה שארית שתאפשר לי לזכור את כאב המצורעים וחלומם, ותותיר פתח תקווה עבורם – עבורי.

בתוך תחושת האין-מוצא ביחסים שבינינו, הישראלים, לבינם, הפלסטינים, אולי מן הנכון בעבורנו לוותר מעט על ניצחוננו הראלי ולחדש במקצת את החלום שקִיים אותנו במשך 2000 שנה (לשוב ולחלום על חזרתנו לעיר אבותינו ואמותינו, ועוד מקצת מקומות). ובמקביל, לאפשר להם לזכות במימוש חלקי של חלומם, ותוך שכך יתעמעם (ולו במעט) להט חלומם (המאיים עלינו כל כך). אולי, במקום שניצחוננו יהיה רק בַּאדמה אך נעדר להט התקווה, וניצחונם יהיה רק בַּתקווה ובלי האדמה , נחלוק בינינו גם מזה וגם מזה?

שבת שלום,

הרב ישי רון