מי מסב אתנו לסדר?

אלוהינו ואלוהי קדמונינו (אבותינו, ואִמֵּותנוּ). השנה אנו מסובים סביב שולחן הסדר כבני ובנות חורין, מצווים בזכרנו את השנים הארוכות בהן סבלנו מדיכוי. תורתך מזהירה אותנו לעולם לא להפוך למדכאים/ות ומזכירה לנו "כי גרים הייתם בארץ מצרים". אולם, אם נהיה כנים/ות עם עצמנו, אנו יודעים/ות שכפרעה היינו לעמים אחרים, ואף לשכבות המוחלשות בקרב עמנו. המודעות שלנו ש"בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו" לעתים קרובות גורמת לנו להכביד את לבנו ולראות שנאה במקומות בהם היא אינה קיימת.

ולכן אנחנו פונים/ות אליך, כפי שפנינו בכל דור ודור. עמוד לצידנו כדי שפחדינו לא יעלו ויהיו לנו לנוגשים. עזור לנו לגרש את פרעה מלבנו כדי לפנות מקום לאחרים לשכן שם.

בהרחיקנו את פרעה אנחנו נעשים/ות מודעים/ות עד כדי כאב בחילול דמותך הנמצא בכל אדם. כמו עם המכות של הימים ההם, השמחה שלנו פוחתת כאשר אנחנו שומעים/ות על כל אלו שחייהם נשארו מרים. "השתא עבדי" אנחנו נשארים/ות השנה עבדים/ות בגלל דיכויים. הלילה הזה נוריד מכוס השמחה שלנו ונחדש את התחייבותנו להשגת חירותם/ן ובכך להשלים את חירותנו. אנחנו מפנים/ות מקום בלבבות שלנו וליד השולחן למען:

ניתן לבחור אפשרות אחת או יותר.  משתתף/ות אחד/ת קורא/ת, וכולם/ן יכולים/ות לקרוא יחד את השורה האחרונה

* לילי ואיציק מנשה – לילי ואיציק התגוררו בדירת הדיור הציבורי של אימו של איציק עד מותה. לאיציק מעולם לא היה בית אחר, ולאחר חתונתם לילי הצטרפה אליו לדירה. הם נתקלו בקשיים להרות והרופא המליץ להם להוריד את המתח אל מול מצבי חירום רפואיים תמידיים. לכן הם שכרו דירה, ובילו בה שבוע ימים בכל חודש, והשכירו אותה בזמן הנותר לאחיין שלהם. הם בורכו בבן. אך בימים אלו שלושתם נמצאים תחת איום של פינוי. העובדה שהם שכרו דירה בזמן שהתגוררו בדירת אימו של איציק, הביאה לשלילת הזכות להישארות בדירת הדיור הציבורי.

רשיון הנהיגה של איציק נשלל זמנית, והוא לא היה יכול יותר לעבוד כנהג. האיום של פינוי שיתק את לילי והיא לא יכלה להמשיך לעבוד. בעזרת פעילי/ות הדיור הציבורי הפינוי נדחה כמה פעמים, אך המתח גבה את מחירו. והם לא היחידים. אחרי הפינוי בשנה שעברה רחל לוי (מהעיר יבנה) ובתה עדיין נשארו חסרי דיור. משפחות "המעברה" הירושלמית עלולות להיזרק לרחוב בכל עת. משפחות רבות הנמצאות בחוסר ודאות חושבות להתאבד כמו שעשה משה סילמן ז"ל. עשרות אלפי ישראלים/ות זקוקים/ות לדיור ציבורי שאינו קיים, בשעה שאחרים/ות דועכים/ות בדירות מוזנחות עד סכנת חיים.

בבואנו לשיר בערב פסח הזה אדיר הוא ולחלום על היום בו יבנה בית אלוקים, נשב עם לילי ואיציק ונדע שעלינו קודם כל לבנות בתי קבע לאזרחינו.

* חלמי עבד אל עזיז – חלמי נורה בבטנו ונפצע אנושות כאשר בא לעזור לקרובים קשישים בכפר הפלסטיני קוסרא, הוא הותקף ע"י ישראלים. האזור נמצא במתח כבר זמן רב ונעשה עוד יותר מתוח מאז ש"רבנים למען זכויות אדם" עזרו לחקלאי הפלסטיני פאוזי איברהים לחרוש ולזרוע באדמות שהיו מזה זמן "אזור אסור" מתחת למאחז "אש קודש". הצבא הישראלי פינה את את חלמי כשהוא במצב של בין חיים ומוות ומחובר לחמצן. הוא הועבר מבית החולים בשכם להדסה עין כרם. כרגע, תודה לאל, התייצב מצבו.

המצרים הענישו אותנו מפני שחיפשנו חופש וצדק. אנחנו מזמינים/ות לשולחן הסדר שלנו את חלמי וכל אלו שמשלמים/ות היום את המחיר שאנחנו שילמנו אז.

* גבריאל קול – גבריאל נס על חייו מדרום סודן למצרים. אך האִיּוּם על חייו לא הסתיים. הוא בקושי עבר את הגבול לישראל כשכדור רובה מצרי ברגלו. אהבתו ותודתו לישראל נעלמו כשהמצב התדרדר. אסרו עליו ועל חברי מבקשי המקלט לעבוד, אח"כ הם סבלו ממכות כאשר ניסו לחדש את השהות אשרות השהיה שתוקפן פג. גבריאל נעצר וגורש בהשאירו מאחוריו את כל רכושו. הוא כמעט מת ממלריה בדרום סודן. בימים אלו עושים דמוניזציה ל-60,000 מבקשי המקלט שנשארים/ות מעבר לגבול של ישראל (שנשאר סגור בפניהם). לפי ה"החוק נגד הסתננות" אפשר לכלוא אותם ליותר משלוש שנים. הם ברחו מהמדינות המסוכנות, ובכל זאת מעודדים אותם/ן "לעזוב מרצון" את ישראל ולהיזרק בחזרה אל תוך הסכנה.

כשאנחנו פותחים/ות את הדלת ומזמינים/ות את האחר, נזכור את הדלתות הרבות שהיו סגורות בפנינו במשך שנים ארוכות של רדיפה. יהי רצון שהפסח הזה נפתח את הלבבות והגבולות שלנו לאלו הנסים/ות על חייהם/ן. כמו גבריאל, ארמי אובד אבי ואנחנו גרים היינו בארץ מצרים.

* שייח סייח – עייפות נראית על פניו של השייח סייח. בתי השבט שלו באל עראקיב בנגב צומצמו לסככות ואפילו אלו נהרסו כבר למעלה מ-40 פעמים. רבנים למען זכויות אדם עזרו לעכב באופן זמני את יערני הקק"ל המסתערים על אדמות הכפר, ולמזלם בית המשפט העליון הורה לבית המשפט המחוזי לדון בתביעות הבעלות שלהם. אבל השופטים הזהירו שזה לא יהיה קל להסביר מדוע הם לא ערערו נגד הפקעת אדמותיהם עוד ב-1953. מנגד, תושבי אל עראקיב טוענים שהם גילו את ההפקעה רק בשנת 2000. שייח סייח, איבד קצת את ביטחונו העצמי, כשהוא אמר שהוא סומך עלינו ושאינו חש אֵמוּן במערכת הצדק הישראלי. אין תמונה שמציירת זאת טוב יותר מאשר מראה בית הקברות של הכפר הבלתי מוכר "אל עראקיב" היושב בלב חורשה של קק"ל – עדות שקטה שהשבט חי כאן במשך דורות. המשפחות של אל עראקיב הם רק חלק קטן מ-40,000 הבדואים הנמצאים בסכנה של גרוש מבתיהם במידה ותוכניות הממשלה יאושרו ע"י הכנסת.

כשאנחנו חוגגים/ות את הסדר בתוך בתינו הבטוחים, אנחנו מתחייבים/ות בלילה הזה שלכולם/ן יהיו בתים. אנחנו חייבים להבטיח מקום לשייח סייח ליד שולחננו וחייבים/ות בשנים הבאות להתאמץ כדי שהבית הלאומי שלנו יעמוד על בסיס של צדק.

* רותי קדם – רותי הינה אם חד הורית מובטלת שהחליטה ללמוד לתואר בשימור ארכיאולוגי, בכדי שתוכל לפרנס את עצמה. רבנים למען זכויות אדם עזרו לה להתמודד עם הניסיונות הבירוקראטיים לאלץ אותה לבחור בין השלמת הכנסה לבין מלגת לימודים. בכל אופן, כשהיא כבר כמעט סיימה את לימודיה, עובדת חדשה שקבלה את התיק שלה בביטוח לאומי אמרה לה "כאן אנשים לא הולכים ללמוד". רותי הפסידה את השלמת הכנסה שלה מפני שלא הסכימה לקבל עבודות כאלו שלא היו נותנות לה לסיים את לימודיה. ברוך ה', לרותי יש עכשיו תואר. היא כבר עובדת במקצוע שרכשה ואינה זקוקה לסעד, אך היא נלחמת יחד איתנו בכדי לקבל את התשלומים האלו רטרואקטיבית. בדרך שכזאת היא תוכל לשלם חובות שצברה ולקבוע תקדים משפטי שיסייע למקבלי השלמת הכנסה שיבקשו ללמוד לתואר.

הלילה הזה זוכרים/ות אנחנו שפרעה ניסה לשבור את קדמונינו (אבותינו, ואִמֵּותנוּ) בדרישה שיְקוֹשְׁשׁוּ לעצמם תבן ללבנים, ויגיעו לכמות הלבנים כתמול שלשום. אסור לנו לשבור את אלו המנסים/ות להיטיב את חייהם/ן ע"י דרישות אכזריות ובלתי אפשריות. לרותי ואלו כמוה חייב להיות מקום לשבת עם אלו המפרנסים/ות את עצמם/ן בכבוד.

נאסר נוואג'עה. בשנת 1986 כשנאסר היה ילד, משפחתו וכל הכפריים בסוסיא שבדרום הר חברון גורשו מפני שבתיהם הוכרזו כאתר ארכיאולוגי. הם/ן עברו למערות על אדמתם (החקלאית), רק כדי שהצבא יהרוס את מגורי המערות האלו ושוב ינסה לגרש אותם. בג"ץ החזיר אותם. אך נאמר להם שכל המבנים שבנו באדמת המערות שלהם, הינו לא חוקי. נאסר שנוא על אוכלוסיית המתנחלים באזור, זאת משום שהוא עוסק בתיעוד של הפרות זכויות אדם ועוזר לרבנים למען זכויות אדם למנוע השתלטות ואפילו להחזיר אדמות אלו לבעליהם החוקיים. המתנחלים ועמותת "רגבים" הגישו לבית המשפט תביעה ובה דרשו שהצבא יממש את צווי הריסה עבור כמעט כל הכפר של סוסיא הפלסטינית. נאסר הגיב לכך וסיפר: "כאשר הם באו להרוס את בתינו ב-1986, לא היה מה לעשות מפני שהיינו לבד. אנחנו שוב בסכנה גדולה, אך איננו לבד יותר".

כמו שאלוקים עמד לקדמונינו (לאבותינו ולאימנו) ולנו, הלילה הזה אנחנו מתחייבים/ות לעמוד לצידו של נאסר.

"אבן מאסו הבונים". הלילה כשנדקלם בשמחה את ההלל, אנו מתחייבים/ות לבנות מדינה בה יש מקום לכל הדחויים/יות, המאוסים/ות, השקופים/ות, או מדוכאים/ות. הלילה הזה יש להם/ן מקום ליד שולחננו.

בזכרנו את המיילדות אז, אנחנו יודעים/ות שזרעי גאולה נזרעים כאשר אנחנו מתנגדים לפקודות פרעה.

השנה מנענו את הגירוש מדירות הדיור הציבורי, החזרנו פלסטינים לאדמותיהם וביטלנו השתלטות של מתנחלים על אדמותיהם. תושבי/ות אל עראקיב יקבלו את יומם בבית המשפט, רותי מתפרנסת ונעמ"ת חתמה על חוזה שמאפשר ל"מעברה" להפוך בניין נטוש בקטמונים למרכז שדולה למען דיור ציבורי!

מי יתן והצצות אלו למה שיכול להיות יחזקו את נחישותנו לשאוף למה שחייב להיות.

לשנה הבאה בירושלים אשר במשפט תיפדה ושביה בצדקה.

שומרי משפט – רבנים למען זכויות האדם  |  info@rhr.israel.net  |