קרבנו של הבל, ציור משנת 1878 | cc: ויקיפדיה
מה יכולה להיות הרלוונטיות של פרשת השבוע "ויקרא", המלאה בפרטים של הדרך להקרבת קורבנות, לאנשים ליברליים בני זמננו? שאלה זו מחריפה עוד יותר עבור קבוצת אנשים כמונו, הדואגת לזכויות אדם, וצופה את היצירה של עולם טוב ורחום יותר, המצוין ע"י דאגה ואמפתיה לבני אדם אחרים, אך גם לכל הברואים של אלוהים? אני רגיל לקרוא פרקים אלו כמטפורה נרחבת לחוויות הדתיות של בני אדם, המספקים אוצר מילים לרגשות ומצבי רוח דתיים שונים. הרב יהונתן צ'יפמן בדבר תורה לפרשת "ויקרא".
מאת: הרב יהונתן צ'יפמן
פרשת "ויקרא" מייצגת שלושה סוגים של הקרבת קרבנות:
- עולה (פרק א)
- שלמים (פרק ג')
- חטאת (פרק ים ד-ה). כמו כן יש גם קרבן המנחה (פרק ב'), המופיע כתוספת לכל שלושת הסוגים האלו, וגם מקריבים אותו בפני עצמו.
העולה, כמו ששמה רומז, נשרפת או מתכלה כולה באש המזבח: כל דבר – בשר, חלב, וחלקים פנימיים עולים באש. השלמים נאכלים כסעודה קדושה וחגיגית ("זבח משפחה") באזורים מסביב לבית המקדש, בחצרות ירושלים, ע"י הבעלים או אלו המביאים אותם. חלקים מסוימים ניתנים לכוהנים; את הדם שופכים על יסוד המזבח; חלבים וחלקים פנימיים מסוימים נשרפים על המזבח. החטאת מוקרב כדי לכפר על עבירות ופשעים. חלבים וחלקים פנימיים מסוימים מקריבים על המזבח, חלקים אחרים ניתנים לכוהנים שאוכלים אותם כנציגים של ממלכת הקודש ("כוהנים אוכלים ובעלים מתכפרים"); ורוב הבשר מביאים אל מחוץ למרחב הקדוש של ירושלים, "מחוץ למחנה" (אזור גיי בן-הינום), במקום בו הוא נשרף, לא כמנחה לאלוהים, אלא פשוט כדי להשמיד את הבשר. יש גם סוגים אחרים של קרבנות הנזכרים יחד עם החטאת: אשם ; קרבן מעילה, סוג של עונש הנכפה בגלל שימוש לא ראוי ברכוש הקודש; אשם תלוי וכו', אך לצרכינו, כל אלו יחשבו כסוג של קרבן חטאת.
הדרך להבין את כל זה מתבטא בקרבן השלמים שמסמל שמחה, חגיגיות ורעות. הוא מבטא סיפוק, שביעות רצון, שלימות ושלום עם אלוהים. הדוגמה הקלסית לכך הוא זבח הפסח, שנאכל ע"י משפחות וקבוצות של חברים בשירה ובשמחה בליל הסדר. קרבן התודה, המבטא את הכרת התודה לאלוהים במועדים מסוימים ובעקבות אירועים אישיים חשובים, גם הוא צורה של שלמים.
הַקְרָבָה כקִרְבָה
"המזרחן, בן המאה ה-19, רוברטסון סמית' ראה בקרבנות הללו ביטוי לרגש הדתי הפשוט ביותר-זה של קרבה רגשית ומחשבתית לאלוהים"
המזרחן בן המאה ה-19, רובראסון סמיט, ראה בקרבנות הללו ביטוי לרגש הדתי הפשוט ביותר—זה של קרבה רגשית ומחשבתית לאלוהים. אירוע אחד מסוג זה מוזכר בשמות כ"ד, י"א, זמן קצר אחרי מעמד סיני, כאשר "אצילי בני ישראל" מקריבים קרבן: "ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו". ביהדות המאוחרת אפשר לראות את סעודת המצווה כקרובה לאווירת אכילת השלמים.
החטאת משקפת את הצד הקוטבי מכך: היא מבטאת אשמה, בושה, תחושה של חוסר הרמוניה, של עוולה, של קלקול היחסים עם אלוהים ע"י פעולה לא נכונה ולא מוסרית, ולכן ישנה דרישה לכפרה ופיוס עם האל. לפיכך מביאים מתנה לאלוהים מבלי לאכול ממנו כלל; אך היות והיחסים אינם שלמים, אסור גם להעלות את כל הקרבן על המזבח, בניגוד לשלמים, המוקרבים מתוך אהבה טהורה. קודם כל צריך לתקן את הפרצה. באופן סמלי (בקבלה ואצל חסידים זו נקודה חזקה ביותר), עולת החטאת מייצגת את האדם עצמו, במיוחד את "הנפש הבהמית" שבתוך כל אחד, הגורמת לחטא. כך שצריך לסלק אותה, לשרוף אותה מחוץ למחנה.
קרבן התמיד כמסגרת טקסית לעם היהודי
אב-הטיפוס של קרבן החטאת הם שני השעירים והפר שמשחקים תפקיד מרכזי בטקס הכפרה של יום הכיפורים (ויקרא ט"ז): מצד אחד השעיר לעזאזל, הנושא על ראשו את כל החטאים של בני ישראל, הנשלח רחוק רחוק למדבר; מצד שני, השעיר והפר שדמם נזרק כדי לחטא ולטהר את קודש הקודשים.
קרבן העולה מבטא רגשות של אהבה ודרישת אלוהים; ערגה טהורה לקרבה ואפילו אינטימיות עם אלוהים (מה שהחסידים קוראים "דביקות") בלי רצון או ציפייה לשכר או לתמורה. המודל הקלסי לכך הוא קרבן התמיד, שמביאים יום יום בבית המקדש בשם העם היהודי כולו, הפותח וסוגר את יום העבודה במקדש, המשמש כמסגרת לכל הקרבנות הפרטיים שמועלים במשך היום. זה מסמל, בפשטות, את הקשר היציב והמתמשך בין אלוהים ואדם, כמו ברכה של מאהב.
למרות שאיננו מעלים יותר קרבנות (לא משנה מה חושבים על התקוות לחידושם מתי שהוא בעתיד משיחי), דרכים אלו הם עד היום מרכיב בסיסי של החוויה הדתית של האדם: התחושה של שביעות רצון, הכרת תודה, שמחה ושלום עם אלוהים; במצבים אחרים, תחושה של ניכור, של ליקוי מאורות, של מרחק בלתי ניתן לגישור, הבאים כתוצאה של חולשות, טיפשות ועקשנות של בני האדם; ומצד שלישי, הדחף והגעגועים המיסטיים "לראות פני האלוהים" כמטרה בפני עצמו, מבלי מחשבה על טובה או הנאה אישית כלשהו: "קרבת אלהים לי טוב."
שבת שלום
הרב יהונתן צ'יפמן
אמרו לנו איך אתם/ן מתייחסים להקרבת קרבנות כביטוי לרגש דתי?
