מאוריציו קטאלן – La Nona Ora, 1999. מיצב cc: Erev-Rav
בפרשת השבוע "כי תישא" הרבה סוזן סילברמן עוסקת בהחלטה של משה לנתץ את לוחות הברית. היא שואלת האם אנחנו מוסמכים להיאבק עם הרצון האלוהי? האם מותר ללנו ללכת, בעקבות משה ולקרוא תיגר על החוק, כאשר אנו רואים אותו כלא נכון או מיושן? דבר תורה לפרשת "כי תישא".
מאת: הרבה סוזן סילברמן
משה עולה להר סיני שלוש פעמים. בפעם הראשונה הוא יורד וקורא את עשרת הדברות בפני העם. בפעמיים הבאות שהוא עולה, הוא מוריד את הלוחות עליהם כתובות עשרת הדברות. כמו ששיטת הלימוד של משה מתפתחת מדיבור ללוחות, הרי גם שאיפות העם נעות מההצרה "נעשה ונשמע" להפגנת הצורך למשהו יותר מוחשי שיבטיח את היראה שלהם.
אני נדהמת מהאוטונומיה שמפגין משה בריסוק לוחות הברית. הוא מבלה 40 יום על ההר עם אלוהים וזה נותן לו משהו מערך ומהקדושה האינסופית. בכל זאת, מבלי להסס, המנהיג של בני ישראל ושליח האלוהים, לוקח את "החוק" לידיו ומשמיד אותו. האם ההחלטה לרסק את הלוחות התקבלה ברגע של כעס, פעולה של אי שפיות זמנית? או האם זו הייתה פעולה מכוונת, מחושבת כדי להביא למשבר בתוך הקהילה, משבר שיוביל לבסוף לחרטה? האם משה חשש שאלוהים לא יעניק לוחות שניים או היה בטוח שהלוחות יכולים להיות מוחלפים?
מה צריך לקרות לנו כדי לעשות מעשה כל כך דרמטי ויהודי? לפי איזה סמכות אנחנו יכולים לשבור או לתקן את החוק, אפילו את לוחות הברית?
בשעה שלא היה בישראל נביא גדול יותר ממשה, הרמב"ם מלמד אותנו שעדיין ישנו מסר חשוב אך הפכפך שאנחנו יכולים ללמוד מאקט של ההעזה לרסק את החוק (לוחות הברית). ישנם חוקים, חילוניים ויהודיים, שאינם בהכרח מוסריים. אך מעטים מוכנים להתנגד להם בגלוי. למשל ההתנגדות של ד"ר מרטין לותר קינג לחוקים לא מוסריים של הפרדה. למרות שרבים מכירים שחוקים אלו אינם מוסריים, רק אחוז קטן מוכנים להצהיר עליהם ככאלה ומעט עוד יותר מוכנים לצאת נגדם ועדיין אנחנו חייבים לצאת נגדם. בדיוק כמו שאברהם ריסק את הצלמים ומשה את לוחות הברית, ישנם זמנים בהם אנחנו חייבים למצוא את המקורות הרוחניים כדי להצהיר שהחזון שלנו הוא מעורר השראה ונכון.
הרב השל לצד ד"ר מרטין לותר קינג ג'וניור ומנהיגים שחורים אחרים בצעדה מסלמה למונטגמורי, 1965
זה איננו מקרה שלאורך ההיסטוריה רבים מאלו שקראו תיגר על חוקים לא צודקים היו מנהיגים דתיים. ישו, רבי עקיבא, המכבים, מרטין לותר קינג, גנדי, אברהם יהושע השל ואחרים. אפשר להגיד שרגישות דתית חזקה גורמת לאנשים טובים להיות מנהיגים למרות שישנם אנשים דתיים רבים שהם או אדישים או חלק מהבעיה. אך אם משה יכול היה לשבור את לוחות הברית של אלוהים עבור מטרה נעלה יותר, הרי יש מקום לסמכות אישית בקבלת החלטות דתיות ומוסריות.
היחס של הרבנים לאוטונומיה של משה שריסק את לוחות הברית
הרבנים למעשה חשים אי נוחות ביחס לאוטונומיה הזו של משה ובמדרש הם מוציאים אותה ומחזירים אותה לאלוהים. לפי אחד מהסיפורים, כאשר משה ראה את עגל הזהב, האותיות של עשרת הדברות עפו מעל לוחות הברית, ולכן חוסר המשקל הקסום של האבנים שהאותיות שמרו עליו לא היה יותר, כך שמשה, האיש המבוגר היה חייב להשליך את הלוחות הכבדים.
אנחנו יכולים גם ללמוד שהיו שני משכנים. באחד היו לוחות הברית השניים ובאחר הלוחות המרוסקים. שני המשכנים ליוו את בני ישראל לארץ המובטחת. ע"י כיבוד שתי המסורות, המסורות שהחוק חקוק באבן והמסורת שמזכירה לנו לפעול באופן מוסרי ואפילו לרסק את החוק, אנחנו מוסמכים להאבק עם מה אנחנו חושבים שאלוהים רוצה מאיתנו. אם זה ללכת בעקבות הכתוב הרי מי יקרא תיגר על הכתוב, החוק, כאשר הוא לא נכון או מיושן? כנראה אלו שירגישו שהם בעלי סמכות דתית הם שיצאו נגד חוסר צדק דתי וכנראה אלו שירגישו בעלי סמכות אזרחית יצאו נגד חוסר צדק חילוני. האתגר לקהילתנו המודרנית דתית הוא לטשטש את האבחנה בין חילוני וקדוש ולראות רק את ההזדמנויות לסחוט מהעולם קצת יותר צדק.
לבסוף בני ישראל הכו על חטא ומשה מוריד בפעם השניה את לוחות הברית. מבחינת המסר, אין הבדל בין לוחות הברית הראשונים והשניים, רק שבפעם השניה העם היה מוכן לקבל את החוקים. מי יתן ויהיה לנו האומץ לרסק חוקים למען מטרה נעלה יותר והמזל להיות עדיין משרתים נאמנים של מקור המוסר.
שבת שלום,
סוזן סילברמן
כתבו לנו בדף הפייסבוק איך אתם מרגישים/ות בקשר לאוטונומיה של משה בהחלטה על ריסוק לוחות הברית?
