הרב דוד הרטמן ז"ל
מספר פעמים שמעתי את הרב דוד הרטמן ז"ל, הפילוסוף המחדש הבינלאומי, מורה וחבר לשעבר של רבנים למען זכויות אדם שנפטר רק לפני שבועיים, ציטט את המדרש שאומר שאחרי שהמשיח יגיע, פורים יהיה החג היחיד שנמשיך לחגוג.
לרבים פורים הוא חג גדול לילדים/ות אבל לא הרבה יותר מזה. לחג זה יש בהחלט צד ילדותי ואף טיפשי וחלק של החשיבות הגדולה שלו היא היכולת לצחוק מידי פעם, במיוחד על עצמנו. כשפורים יגיע (או שושן פורים לאלו כמוני הגרים בירושלים) אני אתחפש, אשתה לחיים, ואהיה קצת לא רציני. אבל, אלו שמכירים אותי יודעים שעבורי גם טיפשות היא עסק רציני.
מאת: הרב אריק אשרמן
שעור רציני אחד על פורים וזכויות הדיירים הותיקים בדיור הציבורי
יום רביעי האחרון החל במשרדי פרזות, אחת מחברות הדיור הציבורי החצי ממשלתיות בישראל. מרדכי (זהו אינו שמו האמיתי, אך זהו פורים) נמצא בסכנת פינוי מדירתו. בשנות ה-70 משפחתו הגדולה הייתה זכאית לדירה גדולה יותר, אבל הסכימה לקבל דירה קטנה יותר. מרדכי חולה ואמו חלשה מאוד, הם עדיין אינם יכולים לגור בדירה אחת.
פרזות, ומשרד השיכון שאלו מדוע מרדכי ואמו צריכים שתי דירות. נשמע כמו סיפור פורימי קפקאי? חכו רגע, זה לא הכל. בגלל שהסיוע המשפטי וגם מספר עורכי דין אחרים סרבו לקבל את התיק או נטשו אותו, אז מרדכי ואימו לא הופיעו בבית המשפט לדיון, ובית המשפט פסק נגד המשפחה. יכול להיות שוודי אלן צדק כאשר אמר ש-90% מהחיים זה פשוט להופיע היכן שצריך. בכל אופן, זה לא עניין מצחיק. לפני שנוכל לדון במהות התיק, בית המשפט צריך להסכים שמרדכי ואמו יותר מראויים למשפט חוזר. אך חברת פרזות מתנגדת לכך.
במזל נאמר לנו שעברה שנה ומרדכי יכול לחזור ל"ועדה העליונה" של משרד השיכון. בלי ייצוג נאות, הועדה העליונה דחתה את פנייתו של מרדכי, והכשירה את הדרך לפינוי. ביום חמישי ביקשנו דיון חוזר, ובמקביל ביקשנו לחזור לוועדה העליונה. אני מקווה שאנחנו יכולים לסמוך על הפקיד שאמר לנו שהפינוי יידחה עד הפנייה לוועדה העליונה. וכל זאת, אני כועס על כך שמישהו אחר יכול להחליט עבור משפחה זאת האם הם זכאים לייצוג משפטי. עובדה זאת למעשה קובעת האם הם יכולים לממש את זכותם למיצוי הליך משפטי או לא. מיותר לומר שרבנים למען זכויות אדם לוקחים על עצמם את התיק. יהיה קשה, אך זו לא תהיה הפעם הראשונה שנזכה כאשר כל אחד אחר אמר לנו שאין סיכוי.
הכיבוש הזוחל של בקעת ירדן - מפה מתוך סיור של "בצלם"
ביקור בישוב בדואי של וואדי אל מאליק בבקעת הירדן שקיבל צווי הריסה
יומי המשיך בביקור אצל הישוב הבדואי בוואדי אל מאליק בבקעת הירדן, ביחד עם הרב יחיאל גריינימן וזכריא סדה ממחלקת זכויות בשטחים כבושים שלנו ברבנים למען זכויות אדם. אחרי 1967 כ-13 קהילות באזור נהרסו וכיום, כ-450 משפחות חיים בסכנת גרוש. משפחות בוואדי אל מאליק מתגוררות באוהלים שגם עליהם צווי הריסה, בין האבנים של הבתים שנהרסו מיד אחרי 1967. אנחנו עוזרים להם לממש את זכויותיהם לעבוד את אדמתם. בנוסף, אנחנו רוצים להפסיק את המנהג של רכבים צבאיים להרוס את היבולים שלהם.
כרגע יש להם עורך דין שמנסה להשיג להם אישורי בניה, אך יש לו בעיה נוספת מפני שהכנסייה הקתולית (שהיא בעלת הרבה מהאדמות) אינה מאשרת את בקשתם לאישורי בניה. בכל אופן, התמונה הגדולה היא שהפלסטינים אינם מיוצגים בוועדות התכנון של הצבא, או אף אחד מהמוסדות האחרים שמחליטים איפה מותר להם לחיות. אנחנו מקווים שהדברים ישתנו כאשר בג"ץ, סוף סוף, ידון בעתירתנו שדורשת שהתכנון עבור פלסטינים באזור C יחזור לידיים פלסטיניות.
קראו: מצגת אפלייה בזכויות התכנון בשטחים הכבושים
השינוי שמתחולל עם דיירי הציור הציבורי בבית שאן
בשבע באותו ערב, הרב קובי וויס ואנוכי, נפגשנו עם דיירי דיור ציבורי בבית שאן. היה טוב לשמוע את אחת מהדיירות מספרת כיצד חברת עמידר התלוננה בפניה, "למה את מערבת את קובי וייס"? בשנה וחצי האחרונה, קובי שינה דברים בבית שאן (קיראו כאן, כאן, כאן וכאן). במקרים רבים נשללות זכויות של אנשים רק בגלל שקשה לאזרח מקרב האוכלוסיות המוחלשות לעמוד לבדו בפני המערכת הביורוקרטית כמו שכבר כתבתי לגבי הפלסטינים של סוסיא, דיירי/ות הדיור הציבורי בבית שאן כבר לא נמצאים לבדם. אבל, כמו שקובי אמר באסיפה "אתם לא יכולים לסמוך על כך שאהיה כאן לעולם". המטרה של פגישתנו ביום רביעי בערב היתה הַעֲצָמָה.
המטרה המרכזית שלנו הינה שדיירי הדיור הציבורי בבית שאן יעצימו את זולתם, באותה הדרך כמו שהרב וויס מעצים אותם. אחד מהמשתתפים הצביע על כך שרבים מההחלטות הנוגעות לחייהם נעשות ברמה הלאומית, הזכרתי להם שאנחנו עובדים עם קהילות דומות מאזורים אחרים וכל החיבור ביניהם (שמעצים כל קהילה ומאחד אותה עם קהילה נוספת) יוביל לבסוף לשינוי ארצי.
פגישתנו נערכה בבית כנסת שדייר מאוד דתי מנהל ומתחזק. דיברתי אתו על הפסוק החביב עלי ממגילת אסתר. בתחילת העלילה אסתר היא רק פנים יפות; מעין בובה שמודרכת על ידי דודה מרדכי. אבל בשעת הכושר הוא אומר לה, "ומי יודע אם לעת זה הגעת למלכות" (מגילת אסתר ד', י"ד). מרגע זה ואילך אסתר איננה בובה של אף אחד. גבורתה עוזרת להציל את היהודים מכיליון. אמרתי לאחת המשתתפות שדיברה על ההעצמה של הרב וויס, ש"אני מקווה שבשנה הבאה היא תוכל לקחת את התלונות שלה לעמידר, ותעצים דיירים נוספים בדיור הציבורי להשמיע את קולם בפני הביורוקרטיה".
ד"ר רוחמה וייס
לאחרונה שמעתי את ד"ר רוחמה וייס מלמדת את הפסוק הזה. הגישה שלה הייתה שאסתר לקחה את המנהיגות מידי מרדכי. זה בהחלט נכון. בכל אופן, נכון גם שמרדכי אתגר אותה לעשות זאת.
לחבר את כל הקהילות כמו אבני החושן של הכהן הגדול
ישנו נושא משותף לכל אחת משלושת החוויות של יום רביעי ולהרבה מהפעילות של זכויות אדם. בכל מקרה אנשים/נשים הוחלשו ע"י המערכת שבתוכה יש להם השפעה קטנה (או שאין להם השפעה בכלל על החלטותיה הקובעות את גורלם). כמו שהרב שמשון רפאל הירש כתב בפרוש שלו לתורה, זה כמעט תמיד יגמר רע. לפעמים אנחנו חייבים להעצים את עצמנו, לעמוד על זכותנו להיות במקום בו נעשות החלטות המשפיעות על גורלנו. לפעמים אנחנו חייבים להעצים אחרים ע"י אתגור, עזרה ואולי אפילו ע"י "צמצום". זאת אומרת לסגת והגביל את המעורבות שלנו, כך שאחרים יוכלו למצוא את קולם/ות.
בשנה שעברה כתבתי על אבני החושן, הנמצאים על חזהו של הכהן הגדול, לכל שבט אבן, שאנחנו קוראים עליה בכל שבוע. הדברים מלמדים אותנו אותנו שחייב להיות מקום לכולם/ן ברגעים הקדושים ביותר בחיינו. חלק מה"יחד" הזה הוא התמיכה ההדדי שאנחנו מציעים אחד לשני, כך שאנחנו יכולים לממש את הפוטנציאל שלנו. אם נעשה זאת אחד לשני, לפעמים להיות מרדכי מאתגר אחרים להתעלות ולפעמים להיות אסתר, לתפוס יוזמה, אנחנו נביא את עצמנו קרוב לא רק למלכות אלא למלכות שמים –עולם של אנשים/נשים מועצמים שמכבדים באופן הדדי את צלם אלוקים בחברה.
שבוע טוב ופורים שמח
אריק
כתבו לנו בדף הפייסבוק האתם אתם/ן מוכנים/ות לחיבור הגדול של כל הקהילות המוחלשות ברחבי ישראל?
